שמי ניצן שחם. אז ילדה בת 16 היום בת 22 ואני עדיין זוכרת את הבשורה הזאת מלפני חמש שנים כאילו התבשרתי בה לפני רגע. זה היה בפורים של כיתה י"א. התחלתי להרגיש חולשה מלווה עם משהו שהרגיש כמו שפעת שהתחזק ככל שהימים עברו. בתור קיבוצניקית ספורטיבית וצעירה בת 16 לא ייחסתי חשיבות גדולה לתחושות המוזרות והדחקתי הצידה עד שלא יכולתי יותר. משם הדרך לבדיקות הייתה מהירה ובזכות סטאז׳ר חד הבחנה ואמא שלא ויתרה, התגלה הסרטן.
אני זוכרת את רגע הבשורה. את הפחד, את הידיעה שאני כנראה אאבד את הרעמה הג'ינג'ית שהייתה הסימן ההיכר הכי חזק שלי, את הכאב, את המסך השחור שירד לי מול הפנים ואת העולם שחרב והצטמצם לתוך משפט אחד. אבל הכי מכל אני זוכרת את ההחלטה. בכל פעם ששואלים אותי איך עברתי את זה כל כך אופטימית, אני מספרת על אותו רגע שבו קיבלתי החלטה. בחירה.
באותו יום, שם בקומה השביעית בשניידר (שעם הזמן הפכה לבית), בחרתי לנצל כל רגע בתקופה שקרבה ובאה. בחרתי ליהנות, להשתולל, לחוות, לרוץ במסדרונות מפוצצת בסטרואידים, עם קרחת בוהקת, מחוברת לעמוד כימותרפיה - ולא להוריד את החיוך מהפנים. בכל יום במהלך התקופה הזאת בחרתי בדרך הזו שוב ושוב.
נשמע ורוד מדי? צודקים. אני לא אכחיש. הייתה תקופה קשה. חברים שהסרטן היה חזק מהם, חולשה ועייפות שאני לא מאחלת לאף אחד, כאבים שהגוף מתפורר ומתפרק, תקופה ארוכה מאוד על כיסא גלגלים ושיקום ארוך עוד יותר. אבל בחרתי.
כחלק מהמסע שלי הכרתי המון אנשים מופלאים, מלאכים בדמות אדם, ועד היום רוב החברים שלי הם חברים שהכרתי דרך עמותות. מכירים את המושג "ילדת עמותות"? (אם לא, כנראה לא היה לכם סרטן ולעולם לא תבינו). אני הייתי ילדת עמותות. כל פעילות אפשרית, כל יציאה, כל מחנה. אני שם. ככה הכרתי את "גדולים מהחיים" (אותם אתם בטוח מכירים).
"גדולים מהחיים" היא עמותה שבימים אלה מציינת עשרים שנות פעילות ופשוט הופכת את החיים של כל מי שהיא נוגעת בו לטובים יותר. היא מממנת תרופות, מגשימה חלומות קטנים וגדולים, ימי כיף, טיולים, מחנות אביב וקיץ וכל מה שילד או נער, עם קרחת או בלי, יכול לחלום עליו. עם הזמן, זכיתי להפוך למתנדבת של העמותה ולקחת חלק בפעילויות מהצד השני.
היום, חמש שנים אחרי, אני יודעת שאין דבר בעולם שאני לא יכולה לעשות. אני אומרת בפה מלא שהסרטן היה אחת החוויות המשמעותיות והחיוביות שעברתי בחיים ומודה על כל הקושי והנפילות שלימדו אותי עד כמה אני חזקה ועד כמה אין גבול ליכולת האנושית ושהכול (אבל הכול!) בראש.
אני עדיין מוצאת את עצמי מתפעלת מפעולות פשוטות כמו הליכה (שלא לדבר על ריצה) ומופתעת שאני יכולה לעשות אותן, עדיין מברכת על שלא כואב יותר, על כך שהגוף שלם ובריא ומאחלת רק שהכול יישאר בדיוק ככה.