"לא כועסת עליה, רק על עצמי"
"זה היה יום ראשון בשבוע שהתחיל די רגיל, ידעתי שדורון נסעה לתל אביב לוועדה רפואית להורדת הפרופיל הצבאי", משחזרת דפני אסף, אמה של דורון. "היא שירתה בבסיס מודיעין שדה ורצתה להחליף בסיס. ידעתי שקשה לה בטירונות קרבית אבל לא הבנתי עד כמה. קיבלתי ממנה במהלך היום סמס: 'אני אוהבת אותך', אבל זו הייתה מחווה שהתאימה לה ולא העידה על הבאות. כשהגעתי הביתה שמעתי הודעה קולית בטלפון מחבר שלה, לו היא שלחה את הסמס: 'השארתי צוואה בתיק שחור על הגג בעזריאלי, אתה היחיד שאני סומכת עליו שיבצע אותה'". הבנתי ישר למה היא התכוונה, זה היה הלם גדול, הרגשתי עצב, צער עמוק מאוד ואשמה גדולה".
דורון הייתה בת 18 כשהחליטה לשים קץ לחייה וקפצה מגג הבניין בעזריאלי. "היום אני יכולה לזהות הרבה סימנים שבדיעבד לא ראיתי או הכחשתי בפני עצמי. ההסתגרות בבית, תחושה שהיא הייתה בעצב, בדיכאון, רמיזות כאלו ואחרות שאנחנו חושבים שהם סתם, כמו 'בא לי למות'. אבל לא תמיד אלו הערות סתמיות".
כעסת עליה על המעשה שביצעה?
"לא כעסתי עליה, רק עליי. זו תחושה שהולכת איתי עד היום אפילו יותר ככל שאני מבינה שבכמה פעולות לא מסובכות אפשר להציל בן אדם. אבל אני גם מבינה שחוסר היכולת נובע מחוסר הידע שלי אז. זו הרגשה של פספוס אדיר. מגיל 18 וחצי היא לא חיה אז מבחינתי אין את 'האילו' הייתה בחיים, המחסור שלה כל כך קיים שאני לא מנסה לחשוב על משהו אחר".
אסף אינה מאשימה את המערכת הצבאית בהתאבדות של בתה. "יכול להיות שזה היה קורה גם בלי השירות הצבאי. השירות הוא רק הטריגר, אבל אובדנות לא באה בעקבותיו אלא הייתה שם גם בשנים של בית הספר ואני לא יכולה להאשים מישהו אחר. אני כועסת רק על עצמי שלא ידעתי, שלא התעניינתי מספיק ולא ידעתי לבקש את העזרה הנכונה".
איך מתמודדים עם האובדן?
"את לא יודעת איך להתמודד, זה לא משהו שהתכוננת אליו. את מאוד לבד. זה לא שלא רוצים לעזור לך, אבל בסופו של דבר את לבד, תחושת האבל והגעגועים היא קשה. איכשהו את הולכת בדרך חדשה. כשהגיע קצין העיר לבשר את הבשורה, למרות שכבר ידעתי נפלתי על הרצפה. נפלתי למקום הכי נמוך פיזית ושם הייתי הרבה זמן במבחינה נפשית. במשך שנים לא הייתה לי את היכולת לקום אבל הצטרפתי לקבוצת תמיכה של הורים לחיילים שהתאבדו וזה היה לי לעזר נפלא. המפגשים האלו הם עוגן רציני. גם ההרצאות והמפגשים שאני עורכת עם הורים עוזרים, אני מקבלת פידבקים חזקים. אלו תחושות סותרות, מצד אחד אני מצילה ילד שנפל ומצד שני אני שוב מאבדת את הבת שלי".
"רק היום אני מבין שהיו סימנים מקדימים"
"עד היום אנחנו לא יודעים מה גרם לו להתאבד", הוא ממשיך. "מצד שני, היום אני יודע שהיו גורמי סיכון. הוא היה מסתגר הרבה, היה פרפקציוניסט, היה סגור מבחינה חברתית, לא כל אחד היה יכול להיות חבר שלו. הוא ראה את העולם ב'שחור ולבן'. הוא סבל מליקויי למידה ונהג לכעוס על עצמו בכל פעם שלא הצליח לעשות משהו. אחרי ההתאבדות נודע לנו שהיו לו גם חיכוכים בצבא. חודש לפני השחרור היה אירוע שאם היה קורה היום היו מערבים בעקבותיו קב"ן, בזמנו פשוט בחרו להוציא אותו מפעילות מבצעית".
לדבריו, המערכת הצבאית עברה שינוי ניכר ומספר החיילים המתאבדים יורד מדי שנה. "מספר המתאבדים ירד מ-45 מתאבדים לפני 15 שנה ל-7 מתאבדים בלבד בשנה שעברה".
אתה מצליח להשתחרר מתחושות האשמה?
"מי שיגיד לך שהוא לא מרגיש אשמה משקר, למרות שיש צידוק להגיד זאת. אנחנו יודעים שההחלטה של הילד להתאבד היא שלו. אמנם זו החלטה שגויה אבל אתה אמור לקבל אותה. אני לא מכבד את ההחלטה שהוא עשה, זו החלטה שגויה שהתקבלה בנסיבות נפשיות ורגשיות".
לדרור יש אח צעיר שהיה בן שנתיים וחצי כשהחליט לשים קץ לחייו. "התאבדות במשפחה זו פצצת אטום שמתפוצצת באמצע הסלון והנשורת הגרעינית ממשיכה גם אחר כך לאורך השנים", אומר האב. "זה מתחיל ממעגל האבל ועם תחושות של הדחקה וכעס, וממשיך עם תחושת החמצה נוראית תוך כדי הבנה שאין לי גלימה ואני לא סופרמן".
נקודת המפנה חלה כאשר הצטרף לקבוצת תמיכה בה לוקחים חלק 15 אנשים שחוו אובדן דומה. "זה עזר לי מאוד להיפתח, הבנתי שזה קורה אצל עוד משפחות ולא רק אצלי. העמותה עוזרת ותומכת במשפחות שהן אוכלוסיית הסיכון הגדולה ביותר בה יכולות לצוץ מחשבות אובדניות". למרות זאת, הוא מצהיר כי מעולם לא חשב לשים קץ לחייו. "בהתחלה היינו עסוקים בלכאוב ולבכות. לא הכנו לזניה כי זה האוכל של דרור, והיום, בתאריך האזכרה, אנחנו מכינים ארוחת ערב עם המאכלים שהוא אהב. אתה עובר מאסוציאציה שמכאיבה למקום של בכוונה להזכיר אותו".
אילו דרור היה בחיים, הוא היה היום בן 30. מה את חושב שהוא היה עושה?
(שותק ועונה אחרי כמה שניות) "אני ממעט ללכת לשמחות ובריתות, זה קשה לי. אני מדבר על הכל באופן חופשי ועוזר להרבה אנשים, אבל קשה לי לראות את הצעירים שבאים בכל שנה לאזכרה, חלק נסעו לטיול הגדול, לחלק יש דוקטורט. זו החמצה וזה צובט את הלב".
"חייבים לדבר יותר על התופעה"
ד"ר אדרת מדגיש כי היו סימנים מקדימים למצב הנפשי הקשה בו היה מצוי בנו. "הוא דיבר על זה שלא טוב לו בצבא, הוא רצה שהקב"ן יעזור לו אבל אנחנו לא הבחנו בכך שהתאבדות היא פתרון שהוא חושב עליו".
לאחר ההתאבדות, גילה ד"ר אדרת שבנו שיתף את גולשי האינטרנט בפורומים השונים במצוקתו ובתכניותיו להתאבד, והם אף הסבירו לו כיצד ניתן לעשות זאת בעזרת רובה ה-M-16 שלו. "הוא היה נער מופנם, אבל בעולם האינטרנט הוא פתח את ליבו וביקש את עזרת האנשים ברשת. למרבה האסון, במקום להזעיק עזרה בשבילו ולתמוך בו, הם דחפו אותו עוד קצת מעבר לתהום והייתה לכך 'תרומה' ממשית למה שקרה".
"הקושי הגדול בהתמודדות הוא לקבל את המעשה הנורא, האדם שאתה כל כך אוהב הוא זה שגרם למוות. לחיות עם הדואליות הזאת זה מאוד קשה", הוא מתוודה. לדבריו, גם הסטיגמה שיש על תופעת ההתאבדות מקשה. "כל מי ששומע על מקרה התאבדות, חושב 'מה לא בסדר במשפחה הזאת?'. חשוב להבין שהדיבור על הנושא לא מעודד אנשים להתאבד, צריך לסלק את המיתוס הזה ולעודד אנשים לדבר על הנושא ולשתף את הקרובים במצוקות שהם חווים".
לשם העלאת המודעות בנושא תתקיים בתאריך 5.6.2014 צעדת "בשביל החיים" בסימן 'חייבים לדבר, אפשר למנוע'. "זו צעדה מיוחדת מאוד שתעלה את הנושא לסדר היום, אנחנו רוצים לעזור למשפחות וכן להתריע בפני התופעה", מציין ד"ר אדרת. "אדם שהתאבד אולי פתר את הבעיה שלו אבל השאיר הרבה אנשים שאוהבים אותו עם בעיה. מתוך פרספקטיבה של 17 שנים אני יכול לנבא שזה ילווה אותי עד סוף חיי".
פסיכולוגית קלינית: "צריך להיפטר מהסטיגמה"
לפי נתוני משרד הבריאות, שיעור ההתאבדויות בישראל בשנת 2009 עמד על 7.4 לכל 100,000 איש. למרות שישראל נמצאת מתחת לממוצע במדינות ה-OECD במספר ההתאבדויות, מדגישה ברק כי הנתונים מדאיגים ומחייבים התייחסות, וכיום ישנה תכנית לאומית למניעת אובדנות. "חלק מהעלאת המודעות קשורה לסטיגמה. אנשים החווים מצוקה אובדנית מפחדים מ'מה יחשבו עליי', וגם ההורה שהילד שלו התאבד חושב כך ו'מה זה אומר עליי כהורה', אבל חייבים לדבר על זה. זו מצוקה לכל דבר ולא תמיד מדובר באנשים עם הפרעות נפשיות. ניתן למנוע את ההתאבדויות על ידי איתור וזיהוי נכון".
האם לאינטרנט יש חלק במקרי ההתאבדויות?
"שיעורי ההתאבדות הם יציבים. האינטרנט הוא עוד זירה ואנו לא רואים עלייה בשיעורי ההתאבדות בגלל זה. האינטרנט הוא מקור טוב שיכול למנוע התאבדויות, אך ניתן לעשות בו גם שימוש לרעה. אנו רואים בריונות ברשת ועידוד להתאבדות".
תחושת האשמה איתה מתמודד כל הורה שילדו התאבד אינה פשוטה, אך יוהאן-ברק מציינת כי היא אינה יכולה להיעלם. "אי אפשר להעלים את חווית האשמה, האובדן, הכאב ושאלות הכעס. אפשר ללמוד לחיות לצד הכאב. אי אפשר לרפא זאת". היא מדגישה שקבוצות התמיכה נועדו להקל על ההתמודדות. "חשוב לנו להסביר להורים שהם עשו כמיטב יכולתם בהתאם למידע שהיה להם אז. הילד עשה את 'הבחירה', הוא בחר למות וזה לא רק באשמתם".
יוהאן-ברק מדגישה גם כי התכנית הלאומית למניעת התאבדויות בישראל חשובה עד מאוד. "אנחנו יודעים שמשפחות שחוו התאבדות הן קבוצת סיכון ולכן צריך לתת להם מענה ולהכיר במצוקה שלהם. הן לא צריכות להרגיש שהאבל שלהן הוא סוג ב'".
ב-5.6.2014, תתקיים צעדת "בשביל החיים", בסימן "חייבים לדבר, אפשר למנוע - צועדים על מנת למנוע התאבדויות". פרטים באתר עמותת "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו.
ארגונים שמסייעים לאנשים במצוקה:
סה"ר- סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
ער"ן- עזרה ראשונה נפשית: 1201 www.eran.org.il