אירוע הירי הטראגי בבית הספר סנדי הוק בניוטאון, קונטיקט, הביא למותם 20 ילדים בגילאים 6-7 ועוד שישה מבוגרים ששהו בבית הספר. אבל בנוסף לקורבנות הרבים, הותירה הטראומה מאות מילדי בית הספר להתמודד עם המראות הקשים והכאב שנחשפו אליהם. כעת, יצטרכו ההורים וצוות מורי בית הספר לתת מענה לאותו האבל.
"ההשפעות קשות גם אם הן לא נראות לעין"
ארגונים שונים התגייסו לסייע בעקבות האסון, ביניהם ארגון "הצל את הילדים" האמריקאי שהקים "מרחב ידידותי לילדים" בניוטאון. מטרת המרכז - לאפשר לילדי האזור לשחק ולבלות במקום בשעות אחר-הצהריים כדי לאפשר להורים לקבל תמיכה או ייעוץ בזמן זה. בנוסף, פרסמו ארגונים שונים המלצות להורים כיצד לדבר עם הילדים ולהסביר להם על המצב.
גם אצלנו בארץ התגייסו טובי הפסיכולוגים כדי להסביר כיצד ישפיע האירוע על ילדי בית הספר סנדי הוק, אך גם כדי להסביר איך מתמודדים עם שאלות הילדים שלנו בישראל על המקרה.
מיכל דליות, מדריכת הורים ומשפחה, מדגישה כי בניגוד למקרים שונים שגורמים חוסר נוחות לילד, הפעם מדובר בטראומה של ממש. "הילדים שהיו בבית הספר בזמן שזה קרה, ששמעו את הצרחות וראו אולי דם, או נדחפו מחוץ לבית הספר, חוו טראומה", היא מסבירה, "טראומה היא מצב רגשי שאין ממש יכולת להכיל אותו באותו רגע. לילדים צעירים אין יכולת להבין אותו בהגיון וההורים בדרך כלל מתקשים לתת למצב איזושהי תשובה החלטית".
הוריהם של אותם ילדים יכולים לצפות לתגובות מגוונות, היא מסבירה. "הילדים יתכנסו בעצמם ולא ירצו לדבר על זה, ילדים אחרים לא ירצו לחזור לבית הספר ובוודאי נראה גם הורים שלא ידעו מה לעשות ויחזיקו את הילדים בבית", היא אומרת, "ההשפעות יכולות להיות מאוד קשות גם אם הן לא נראות לעין. כולם צריכים לעבור במשך תקופה ארוכה ליווי של פסיכולוגים – לפחות פעם ביום נכנס לכיתה ומעביר שיעור ספציפי. גם אם זה באופן עקיף. צריך לבקש להגיד מה הם חלמו – שיעור על חלומות. חשוב לתת לילדים לעשות עיבוד של המקרה גם אם לא דרך דיבור".
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, אוניברסיטת ת"א ומחברת הספר "דיאלוג עם ילדים", מסבירה את ההשפעות שעלולות לנבוע מהמקרה. "ילדים המתמודדים עם הטראומה עלולים להיות חשדנים יותר", היא מסבירה, "לפחד מאנשים זרים, להימנע מלצאת להפסקה, ואפילו להתנגד ללכת לבית ספר. ניתן לראות גם תגובות פסיכוסומטיות לטראומה כזאת". ד"ר כצנלסון מדגישה כי "רוב הילדים אחרי תגובת חרדה ראשונית חוזרים עם הזמן לשגרה, אך יש גם בערך 10% מהילדים שעבורם הטראומה הזאת תהייה בלתי הפיכה".
"הדבר הכי חמור שיכול להתפתח הוא פוסט טראומה", מסביר ד"ר צחי נטר, פסיכולוג התפתחותי ומומחה קליני לגיל הרך, "פוסט טראומה בילדות יכולה להתבטא בנסיגה – ילדים שחוזרים לעשות פיפי במיטה ולישון עם ההורים. קיימת פגיעה משמעותית בדרך חיים: שינה, חוסר רצון לאכול, ואלימות. החזרה המתמדת של הטראומה שמופיעה אצל מבוגרים מופיעה אצל ילדים גם בחלומות, אבל גם בתוך המשחקים שהם משחקים".
ד"ר נטר מדגיש כי כמעט כל ילד יראה סימני טראומה אחרי אירוע כזה, בדרגות שונות. "אין סיבה להיבהל מתגובות הילדים. זה כמעט מוזר שילד חווה טראומה כל-כך מסיבית לא יראה לה שום ביטוי. בדרך כלל פסיכולוגים דווקא מעדיפים שהתוקפנות תצא החוצה מאשר תכנס פנימה. אך מצד שני, צריך גם להימנע מלנסות לפרק את כל מנגנוני ההגנה".
איך מטפלים באותם ילדים?
"קיימים פסיכולוגים המשתמשים בשיטות המוכרות לטיפול בפוסט טראומה בקרב מבוגרים שעברו התאמה לילדים", מסביר ד"ר נטר, "אבל הטיפולים הקלאסיים הם בעיקר טיפולים דינאמיים-דיאדים, זאת אומרת, טיפולים בנוכחות ההורים המנסים לשפר את מצב הילד דרך חיזוק הקשר עם ההורה".
מומחים מסבירים כי אחת ההשפעות העיקריות על תגובת הילד היא תגובתם של ההורים ואופן התנהלותם. "המסר של עולם המבוגרים צריך להיות – השגרה ממשיכה, אנחנו בטוחים שזה לא יקרה שוב, עכשיו הכל בסדר והחברים כבר מתגעגעים אלייך. חשוב שהילדים ימשיכו ללכת לבית הספר גם אם זה מצריך מההורים להצטרף לילד ללימודים בשבוע הראשון".
"בנוסף, גורמים כמו רמת האמון במערכת ותגובת ההורים, משפיעים על מה שנקרא 'מידת החוסן של הילד'", מסבירה ד"ר כצנלסון, "לכן ניתן להבליט את העובדה שצוות בית הספר ניסה לגונן על התלמידים במטרה לחזק את תחושת הביטחון של הילדים והידיעה שניתן לסמוך על המבוגרים שעובדים בבית הספר".
"יציבות המשפחה חשובה מאוד לחיזוק החוסן האישי. הכוונה היא לא להורים נשואים בהכרח – אלא לחוזק המשפחה, יציבותה וקביעות הכללים בבית. עקרונות כמו דת אם המשפחה מאמינה יכולים לסייע מאוד. אבל החשוב מכל הוא שההורה לא יפחד מהחוויה של הילד וינסה להבין אותה ללא המשקפיים של ההשלכות של המקרה על ההורה עצמו. משפטים כמו 'טוב לא קרה כלום, עברנו דברים גרועים מזה', או שיקוף הפחדים האישיים של ההורה, לא יועילו", מסביר ד"ר נטר.
איך מסבירים את המקרה לילדים בארץ?
ד"ר נטר מסביר כי לא תמיד כדאי לחשוף את הילדים לכל המתרחש בחדשות. "כמו שאנחנו לא חושפים ילדים לפורנו, גם הטלוויזיה היא פורנו של אלימות, ופורנו של רגשות. רק אם הילד כבר נחשף ושואל שאלות אנחנו צריכים לספר. במקרה כזה מה שמגן על ילד – זה לנסות ליצור מרחק בינו לבין המקרה ולהסביר שזה קרה רחוק מפה, שאותו רוצח היה מאוד משוגע ובארץ הגנים הרבה יותר בטוחים".
דליות דוגלת בעיקר באמירת האמת לילדים. "צריך להסביר שהיה איש אחד משוגע שהיה לו בבית רובה שאמא שלו החביאה כדי להשתמש בו נגד אנשים רעים. בגלל שהוא היה משוגע, הוא הלך ופגע בכיתה ומהפגיעות של הרובה כמה ילדים נפצעו. אם הילדים ישאלו האם הם מתו נגיד כן. אבל שיהיה לכם ברור שאצלנו זה לא קרה אף פעם לא קרה וגם לא יקרה".
>> מיכל דליות: "האם אתם מפחדים להפגיש את ילדיכם עם המציאות?"