בימינו התחושה היא שההורות עומדת כל הזמן למבחן, וההורים שואלים את עצמם שוב ושוב: האם אני עושה עבודה טובה מספיק? גם האופן בו אנו משבחים את הילדים זוכה לחקירה ותשומת לב. כעת שלל כתבות שבות ומזהירות את ההורים מקשיחות וביקורתיות אבל גם משבחי יתר ריקים ומזיקים. מחקר קוריאני חדש שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המקצועי ׳מדע האישיות ופסיכולוגיה חברתית׳ מנסה להבהיר להורים בדיוק כיצד נכון וכמה צריך לשבח.
במסגרת המחקר נבדקו 337 ילדים דרום קוריאנים בכיתות ג׳, ד׳ וה׳, ועמם הוריהם. כל ילד מילא שני שאלונים נפרדים. באחד תיאר את רמת השבחים (או החוסר בהם) שהוא מקבל מהוריו על ביצועיו בלימודים, ובשני תיאר שביעות רצון כללית, מאושר ועד סימני דיכאון, ואת ביצועיו בלימודים. ההורים ענו על שאלונים דומים לגבי כמות השבחים שהם מרעיפים על ילדיהם, ועל רמת המעורבות שלהם בחיי הילדים. הם מילאו גם שאלון סוציואקונומי שבדק את ההכנסה וההשכלה האישית שלהם.
על פי התוצאות המשוקללות, הילדים המאושרים והמתקדמים ביותר הם אלה שזכו לשבחים שתאמו את הישגיהם בלימודים. הורים שנתנו שבחים רק לצרכי מוטיבציה, או אלה שלא שיבחו כאשר הילד הצליח, יצרו מצב בעייתי. "כשהורים מאמינים שלתת שבחים זה משהו שצריך לעשות רק כשהילד הרוויח את זה ביושר, וגם אלה שבצד השני של הספקטרום, שחושבים ששבחים הם משהו שמשתמשים בו כדי לעודד ילדים להצליח, הילדים נוטים לדווח על סימני דיכאון", מספרים החוקרים. "כשהילדים חשים שהשבחים שהם מקבלים לא תואמים את היכולות והמאמץ האמיתיים שלהם, הציונים ושביעות הרצון הכללית שלהם צונחים".
"שבחים הם הרבה יותר מסתם תגובה הורית", מחדדים החוקרים ומבקשים את תשומת לבנו. "זה הפידבק שלהם, והוא צריך להיות תהליך שהם מבינים את ההגיון שמאחוריו. אם ההורים או המורים מרגישים לא בנוח לגבי כמות השבחים שהם מעניקים, ומרגישים שהכמות לא מדוייקת, הם צריכים לראות בכך תמרור אזהרה ולבדוק את עצמם, כי התוצאות של הפרזה או מניעה מאוד משמעותיות".