אומרים שאנחנו חרדתיות, משוגעות קצת, מגזימות או היסטריות, אבל ידוע שמלבד הפחדים, יש עוד משהו שמוביל את האמהות, כבר מאות שנים: דבר בלתי מוסבר המכונה ׳אינטואיציה אמהית׳. אף אחד לא ראה אותה, אבל כולנו יודעים שהיא קיימת, וברחבי הרשת ניתן למצוא המון הוכחות חותכות ומעודדות לכך שהיא מובילה אותנו בבטחה ועוזרת לנו לשמור על ילדינו.
האינטואיציה יכולה להופיע כתחושה לא נוחה שמשהו לא בסדר, כידיעה ברורה שהילד עומד להעלות חום או שכח לגרוב גרביים, כקול פנימי שמזהיר מסכנה שאיש עוד לא צופה או ככאב בטן שמבשר על כך שהילד זקוק לנו. האם זה חוש שישי שנולד עם הילד? בכל מקרה מדובר בתופעה אוניברסלית.
אספנו מספר מקרים מיוחדים מקבוצות ההורות השונות. אתן מוזמנות להוסיף את רגעי האינטואיציה הנבחרים שלכן בתגובות.
"כשהבת שלי היתה בת שלוש אכלנו פיצה וצפינו בסרט יחד. אני הייתי על הספה והיא על הרצפה. הכל היה שקט כשפתאום היתה לי תחושה לא טובה. זינקתי עליה וניערתי אותה. הפרצוף שלה היה כחול. היא נחנקה מהפיצה. הצלחתי להוציא לה אותה מהפה והיא חזרה לנשום. הכל היה בסדר, אבל לא היתה לי שום דרך לדעת שקרה משהו בלי תחושת הבטן הזאת".
"השכבתי את הבן שלי לישון כמו בכל ערב וסגרתי את הדלת. אחרי שעתיים עלה בי דחף לבדוק מה שלומו. אף פעם אני לא עושה את זה, לא עלה משם שום רעש. נכנסתי וראיתי שציפת השמיכה נכרכה כמו חבל סביב צווארו ופניו. אני לא יודעת מה היה קורה אילו לא הייתי מגיעה בזמן. זה היה אחד הרגעים המבהילים של חיי".
"אני יודעת בדיוק של מאה אחוז עם אפס עגול ומעוגל של טעויות אם הבת שלי סתם הלכה לשחק בחדר או שהיא הלכה לשם כדי לעשות קקי בחיתול".
"אני מרגישה כשהתינוקת שלי עומדת לקום. אני נכנסת לחדר ותוך שתי דקות היא מתעוררת בלי שעשיתי כלום".
"כשהבן שלי היה חולה הרגשתי שמשהו לא בסדר, הייתי חולמת שאני בסירה בלב ים ושהוא נופל למים הגועשים. הייתי בעבודה בצהריים והרגשתי כאב חזק וחרדה לגבי הבן שלי. הבטתי בטלפון שלי וחשבתי: 'מתקשרים אלי כי הוא נפצע'. אף אחד לא צלצל והאשמתי את עצמי בחרדתיות. כשאספתי אותו ראיתי שכולו מלא תחבושות. הוא שאל: 'מה, לא התקשרו אליך? היו אמורים להתקשר!' מסתבר שהוא נפל ונפצע קשה בברכיים, במרפק ובירך. אני לא יודעת למה לא התקשרו, אבל בפעם הבאה אני בטוח אקשיב יותר טוב לתחושות הבטן שלי".
"אני תמיד יודעת לפני שהבן שלי עושה משהו מסוכן. יצא לי כבר כמה פעמים להיכנס לחדר ולמצוא את הבן שלי מושיט יד לסכין או לנר, שניה לפני שקורה משהו. כשאני מרגישה את התחושה הזאת אני לא מתעצלת ומיד רצה לבדוק. אפילו אם אני בשירותים או במקלחת".
"לבת שלי ולי יש קשר מיוחד. אני יכולה לחשוב על משהו והיא מיד תתקשר או תכתוב לי הודעה באותו נושא. אני בטוחה שיש לעניין הזה הסבר שהמדע עוד לא עלה עליו".
"במשך 3 חודשים הרגשתי שעובר על הילד שלי. כל הרופאים טענו שזה רק וירוס ואין מה לדאוג ואני הרגשתי שזה מעבר לזה. לאחר 3 חודשים של התעקשות הסתבר שלילד יש שקד שלישי והפסקות נשימה בשינה ושהוא חייב ניתוח דחוף".
"מעולם לא ניחנתי בשום אינטואיציה. הבטן שלי אף פעם לא סימנה לי שהילד עומד להיות מקורר או שהגן החדש יתאים לו כמו כפפה. תמיד הלכתי על המלצות, עובדות ותגובות. לכן כל כך הופתעתי באותו יום, אצל רופאת הילדים, כשמצאתי את עצמי אומרת לרופאה: "אני רוצה לעשות לילד בדיקות, חייבים לשלול אלרגיות ורגישויות. זה קרה אחרי שבועיים של כאבי בטן מטורפים ולא ברורים בעליל שמעולם לא היו קודם לכן. שבוע אחרי זה, התוצאות חזרו: חשד ממשי לצליאק. חודש אחרי, וזה היה ודאי. כנראה שיש לי בכל זאת אינטואיציה".
"לפני שידעתי על ההריון הראשון שלי חלמתי שהכלב שלי מספר לי שאני בהריון. ביום למחרת גיליתי שזה נכון. בהריון השני חלמתי שבעלי הביא הביתה בגדים של תינוקת. כשהתעוררתי ידעתי שאני שוב בהריון, ושזו תהיה בת. וכך היה".
"בלידה השניה שלי הגעתי לבית החולים עם מה שהרגיש לי כמו ירידת מים. שתי רופאות בדקו אותי וקבעו שזו דליפת שתן. הן ניחמו אותי ואמרו שזה יכול להיות מאוד מבלבל, אז שלא ארגיש רע עם עצמי, אבל זה לא נשמע לי הגיוני והתעקשתי שמדובר בירידת מים. ביקשתי שיאשפזו אותי להשגחה. בבוקר הגיעה רופאה לשחרר אותי הביתה. ואני בחורה שקטה וצייתנית, תמיד מקשיבה למה שאומרים לי, אבל הפעם המשכתי להתעקש שזו ירידת מים וסירבתי ללכת בלי בדיקה נוספת. שתי רופאות שונות הגיעו והכריזו חד משמעית שאלו בכלל הפרשות ושאני צריכה ללכת הביתה. שוב סירבתי. הכי קל היה להקשיב לקול התקיף והבטוח שלהן ופשוט ללכת הביתה, אבל לא ויתרתי. רגע לפני מכתב השחרור, התעקשתי שיבצעו בדיקה אחת אחרונה. ואכן, 24 שעות אחרי שהגעתי לבית החולים, התברר שזו אכן הייתה ירידת מים כל הזמן הזה. בשלב הזה כבר דחפו לי מהר אנטיביוטיקה, הבהילו אותי לקיסרי חירום, והתינוק נשלח לפגיה עם חשד חריף לזיהום. אף פעם לא האמנתי באינטואציה ואינסטינקט אמהי. לא חשבתי שיש לי אחד כזה בכלל. אבל מי יודע מה היה קורה לבן שלי אם הייתי מוותרת על הקול הפנימי שלי ומקשיבה לקול המדע וההגיון, והולכת הביתה?"