שבועות ספורים לאחר פתיחת שנת הלימודים, ניהלתי עם אמא של חברה של בתי לספסל הלימודים שיחה סביב הנושא המטריד. "ראית כמה שיעורים נתנו להם? ישבתי עם הילדה שעתיים שלמות כדי לסיימם, הם היו ממש קשים", התלוננה בפניי האם. ולי לא נשאר אלא לתהות של מי שיעורי הבית האלה לעזאזל? האם מי שהמציא אותם תיאר לעצמו שמי שישקוד עליהם במשך שעות ארוכות, ולפעמים גם בשעות הלילה המאוחרות, הוא ההורה?
על מי מוטלת האחריות על הכנתם של שיעורי הבית והצגתם בזמן - האם על הילד עצמו, שלא תמיד בעל היכולות לכך? האם על ההורים, שאמונים על גידולו וחינוכו של הילד? ואולי בעצם על המורה שנותנת אותם ומצפה שהם יוכנו לשביעות רצונה? עד כמה אנחנו, כהורים, צריכים להיות מעורבים בהכנת שיעורי הבית של הילד, אם בכלל, ומהו המסר שעלינו להעביר לילד?
חוויה ולא עונש
ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית של החינוך בחוג למדעי ההתנהגות של המכללה למינהל, מדגישה את החשיבות הרבה שיש לעצם קיומם של שיעורי הבית והכנתם, בייחוד במהלך כיתה א' ובכיתות הנמוכות. "במעבר מגן לכיתה א', שיעורי הבית מהווים התחלה של למידת נורמה והפנמתה", היא אומרת. "משמעותה של הנורמה הזו היא שהילד מגיע הביתה, אוכל ארוחת צהריים, נח ומכין שיעורי בית, והיא תלווה את הילד מכיתה א' ועד כיתה י"ב. כיוון שמדובר בנורמה, צריך להקפיד לבצעה גם אם מדובר בעשר דקות בלבד. ברגע שמבינים שזו נורמה ומכניסים אותה לסדר היום של הילד ובני המשפחה, זה בדיוק כמו שנכניס רכבת למסילה והיא תיסע".
יש להימנע מהפיכת שיעורי הבית לפעולה שניגשים אליה באי חשק ושאט נפש, שיהפכו אותם לסוג של עונש. שיעורי הבית אמורים להיות תהליך חווייתי, שממשיך את יום הלימודים ומאפשר העשרה ואף מנוף להרחבת תחומי העניין של הילד.
"כמו בכל התחלה, יש לצפות שגם שיעורי הבית יהיו חוויה, ושהחיבור אליהם לא יהיה כעונש לילד או להורים או כגורם שנכנס למשפחה ויוצר עימותים", אומר בילי טינסקי, פסיכותרפיסט, מטפל משפחתי ומרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה לחינוך וספורט "אוהלו" בקצרין. "סביב כיתה א', הילד מגיע מבחינה התפתחותית לתובנות של שיפוט ושל הבחנה בין רצוי ללא רצוי ובין טוב לרע. בגיל זה מתאפשרת גם התחלה של יצירת הסכמים בין הורים לילדים. לכן, גם את שיעורי הבית חשוב לשלב בחיי המשפחה, מתוך הבנה שמדובר בדבר שנמשיך להתמודד איתו לאורך השנים. שיעורי הבית צריכים להיכנס לתוך מערכת כללים שקיימת בבית, באווירה של הסכמים ואחריות".
פרופ' מייזלס אומרת כי בכיתות הנמוכות המשימה החשובה של שיעורי הבית היא לא רק לתרגל עם הילד איך לכתוב או לקרוא נכון, אלא גם להקנות לו הרגלי עבודה ולמידה שישרתו אותו שנים רבות לאחר מכן. "ילד לא נולד כשהוא יודע להכין שיעורי בית, כפי שהוא לא נולד כשהוא יודע לאכול בסכין ובמזלג או לחצות את הכביש. לכן, עלינו ללמדו את הנושא של הכנת שיעורי הבית, כדי שיוכל לבצעם כהלכה".
פרופ' מייזלס מציינת מהם שלבי ההתארגנות שיוכלו לסייע להכנתם של שיעורי הבית כהלכה ולהקניית הרגלי עבודה נכונים:
- סביבת עבודה מתאימה - חשוב להקצות להכנת השיעורים מקום מתאים בבית ולבנות יחד עם הילד את הסביבה שמתאימה לו. יש לבחור ריהוט מתאים, תוך התחשבות בהעדפותיו של הילד - האחד יכול להעדיף שולחן גדול נפרד, בעוד האחר ירגיש בנוח יותר בחדר עם אחיו או בפינת האוכל.
- נסיבות מתאימות - סביבה שקטה ונעימה.
- לוח זמנים - חשוב לקבוע זמן שמתאים לאופיו של הילד ולצרכים של המשימות. חלק מהילדים עייפים בצהריים וחלקם ערניים יותר בשעות אלה. לפיכך, יש להתייחס לשונות הקיימת בין הילדים ולנסות לזהות מה מסייע לכל אחד מהם להתרכז.
"שלושת ההיבטים האלה הם חלק ממכלול דברים שחשוב לקחת בחשבון בהתארגנות נכונה לביצוע מטלות הבית", אומרת פרופ' מייזלס. "לכל ילד צרכים שונים, ולצד כאלה שמסתדרים בעצמם ישנם אחרים שזקוקים ליותר הנחיה ועזרה. מתפקידנו כהורים לחשוב מה טוב עבור הילד ומה מתאים לו, ומהם התוצרים שהוא מגיע אליהם. ישנו טווח גדול של צורות ודרכים שונות להכנת שיעורי הבית, והגמישות הזו לא פוגמת בתוצרים, אלא דווקא מסייעת להם".
בין מעורבות להתערבות
מי יושב להכין את שיעורי הבית? הילד, ההורה והילד, ואולי ההורה שמנסה להיזכר בחומר הנשכח (בסיטואציות בהן הילד כבר פסיבי לחלוטין). במילים אחרות, עד כמה ההורה צריך להיות מעורב במילוי המטלות הלימודיות של הילד?
"בתחילת כיתה א' ההורים מלאי התלהבות ולכן לוקחים חלק פעיל בהכנת שיעורי הבית. אבל כשבאים לבנות הרגלים, יש לנהוג בזהירות ולחתור לחוויה של שיתוף והנאה יחד עם תהליך של התרחקות" אומרת יפה יוגב, מדריכה פדגוגית לגיל הרך במכללת גורדון, חיפה, בעלת ניסיון של 20 שנה בהוראה בכיתות א'-ב'. "רצוי להתיישב לצד הילד, כשבמקביל אפשר לעשות דבר אחר, ולאט לאט, עם הזמן, להתרחק, אך עדיין להיות נגישים בעת הצורך. המסר שלי להורים הוא 'להיות מעורב יותר ולהתערב פחות'".
יוגב מתייחסת לנטייתם של הורים רבים לגונן על ילדיהם ולחסוך מהם כל קושי. "עלינו לזכור שהילד מכין את שיעורי הבית לפי היכולות שלו ולא לפי היכולות של ההורים, ועלינו לאפשר לו לעשות זאת גם אם יהיו טעויות. אם הילד יטעה בתרגיל בחשבון, השמיים לא יפלו".
הגישה של ההורים לדרך שבה מתמודד הילד עם שיעורי הבית שלו, חשובה במיוחד. טינסקי מציע שנשים לב לאופן שבו אנו מתייחסים לטעויות של הילד. "כשילד עושה טעויות בשיעורי הבית, ישנם הורים שיפנו אליו בחוסר סבלנות ושתמשו בביטויים כמו 'כמה פעמים הסברתי לך?'. כתוצאה מכך, לא רק שהילד מתקשה בחומר, אלא הוא גם מרגיש שהוא מאכזב את ההורה. ברור כי הילד יפחית בהדרגה את רצונו להיעזר בהורה לשם הכנת שיעורי הבית, ובהמשך יהיה חסר רצון להכינם בכלל".
כששיעורי הבית הופכים למאבק
גם אם נפנים את יתרונותיהם של שיעורי הבית ונמצא את האיזון הנכון במידת המעורבות שלנו בהם, אין בכך כדי לבטל את המאבקים המתלווים, לעתים קרובות, להכנתם, או ליתר דיוק לאי הכנתם.
"כיוון שההורים לוקחים על עצמם את כל האחריות להכנת שיעורי הבית של הילדים, אלה הופכים בלא מעט בתים לציר מרכזי בקשר שבין הורים לילדים, שדרכו מתועלים היחסים במשפחה", אומר טינסקי. "אישית, איני ממליץ לעשות זאת. ברגע שהשיעורים הופכים למאבק, צריך לזכור שזה לא נורא אם הילד יגיע לבית הספר כששיעורי הבית שלו אינם מוכנים וייאלץ להתמודד בעניין זה עם מורתו".
פרופ' מייזלס סבורה שאם נשלב את שיעורי הבית במטלות היומיומית שלנו, נוכל להימנע מהעימותים שעלולים להיווצר סביבם. "המטלות של בית הספר הן לא רק מה הילד למד ומה הוא יודע, אלא כל ההתארגנות והסדר הכרוכים בהן, כיוון שאלה הן מיומנויות שישרתו אותו לאורך שנים. ככלל, שיעורים ולמידה יכולים להיות כרוכים בהנאה, לספק סקרנות וליצור סקרנות חדשה. אבל מלבד שיעורי הבית, יש עוד הרבה דברים שנוכל באמצעותם להעשיר את הילדים: קריאה, הליכה למוזיאונים ואפילו משחק כדורגל. אפשר להשכיב ילד עם קריאת ספר משותפת - שורה אני שורה אתה, אפשר להסביר מילים קשות, אפשר לצחוק ואפשר לבכות. וכל העת צריך לזכור שלמרות קיומו של 'סיר הלחץ' בדמות שיעורי הבית, הילד נכנס לבית הספר בגיל שש אך את הבגרות אפשר לעשות גם אחרי הצבא".