הילדים של היום, הא? משולחי כל רסן ואנושיות, רוכבים כמו משוגעים על אופניים חשמליים, עסוקים בשיימינג תמידי, צופים בפורנו בגיל 7, עושים סקס בגיל 9, מעשנים, שותים, מסתובבים ברחובות ומה לא, הא? זו התמונה, כך נדמה, שמשתקפת דרך התקשורת. אם אתה לא הורה לילד בגיל ההתבגרות, מדובר בתמונה עתידית מפחידה וקודרת במיוחד. גם בלי כל אלה, ילדים מתבגרים זה עסק לא פשוט. אנחנו יודעים כי גם אנחנו היינו פעם כאלה, וגם אתם.
"לפעמים קשה לאהוב ילדים בגיל ההתבגרות. במיוחד עם כל הכעס וההתנגדות שיש להם לכל מה שזז. לפעמים אין חשק או כוח להתמודד עם חוסר הסבלנות והטובות שעושים בזה שבכלל מדברים איתנו", אומר לנו עופר ערד, מטפל, מאמן ויועץ ארגוני למשפחות, חבר פקולטה ומרצה בסקול אוף לייף, בית הספר לחיים של צופית גרנט. "אך מהצד השני הם כל כך משוועים וזקוקים לנו שם, זקוקים למנהיגות, לנוכחות, לגבולות, לאהבה. עד כדי כך הם זקוקים לאלה שהם מתאמצים להראות לנו בדיוק את ההפך. כשאני עצמי מתבונן בבני בן ה-12, (ולפני כן באחיו ואחותו כשהיו בגיל ההתבגרות), ברור לי שהדרך היחידה עבורי ועבורם לשרוד ואפילו לצלוח את גיל ההתבגרות היא אך ורק דרך המנהיגות ההורית שלי. כאשר אני תופס עמדה של מנהיגות, זה מסייע גם לי וגם להם לעבור ולהתמודד עם הגיל הכל כך לא פשוט הזה. מנהיגות הורית זה שילוב של יוזמה, התמדה, נחישות, אהבה, ואחריות. המנהיגות ההורית היא העוגן של המתבגרים. הם כמובן לעולם לא יודו בכך, אך הם כה זקוקים למנהיגות הזאת".
איך עושים את זה בדיוק? הנה כמה דרכים להפגין מנהיגות ולהצטיין:
התחברו לעולמם
כאשר בני הבכור התחיל עם הסקייטבורד בגיל 11-12 לערך, הדרך הכמעט יחידה עבורי להתחבר אליו הייתה דרך עולם הסקייטבורד. מה לי ולסקייטבורד? כלום. למרות שלא היה לי עניין בסקייטבורד (או משחקי פלייסטישן, או כדורגל, או בובספוג וכיו"ב), יצאתי מגדרי כדי ללמוד ולהכיר את העולם שלו. למדתי על מותגים שונים של סקייטבורד, על קרשים, גלגליות, פעלולים ועוד המון דברים הקשורים לעולם ולתרבות של הסקייטבורד. הדרך שלי להתחבר אליו ולהראות לו את אהבתי הייתה דרך התעניינות בעולמו שלו. והוא אכן קלט שאני באמת מתעניין באופן מלא ואמיתי בעולמו, מה שפתח את לבו ואת התקשורת בנינו. אותו דבר עשיתי עם הבן הצעיר שלי שאוהב משחקי פלייסטישין. הכי רחוק מעולמי. אין לי עניין במשחקי מחשב וגם לא אהבתי אף פעם לשחק משחקי מחשב. לפעמים זה אפילו מעורר בי התנגדות לראות אותו משחק שעות מול המסך. אך אני רוצה להתחבר לעולמו. מסתבר שיש שם עולם ומלואו. והכי חשוב, אני עושה את זה בעניין וסקרנות מלאים. אני מפנה את עצמי ללמוד, להכיר, לשאול וכך גם לתקשר ולהיכנס לעולמו. אני בא לעולמו ואין לי דרישה שהוא יבוא לעולמי.
הקדישו זמן איכות 1 על 1
כשהבת שלי מבקשת ממני שאסיע אותה אני מיד קופץ על זה כמוצא שלל רב. זוהי הזדמנות להיות איתה לבד, גם אם הדיבור לא מי יודע מה. אני מקפיד למצוא זמן עם כל אחד מילדיי ולהיות איתם באחד על אחד. אם אחד מאוד אוהב שווארמה, אז אנחנו הולכים לאכול שווארמה פעם בשבוע. אם הבן השני שלי אוהב לעשות ספורט כמו הליכה או ריצה, אז פעם בשבוע נצא להליכה או ריצה, רק הוא ואני. הנטייה היא להתייחס לילדים כמקשה אחת. אך בפועל, כל אחד מהם זקוק מאוד לזמן איכות עם אמא או אבא - לבד.
הציבו גבולות
להיות בעמדת מנהיגות הורית שונה בתכלית מלהיות בעמדה של חבר. בתור מנהיג אני צריך ללמוד על מה והיכן לשים גבולות. אני בוחר היטב על מה להעיר או להתייחס ולא עושה עניין מכל דבר, ולעתים אף נושך את שפתיי. גם אם אני מאוד רוצה להעיר. כך אני שומר על הסמכות שלי כמנהיג. אך ישנם דברים שהם קווים אדומים וכמנהיג הורי אני חייב לתקשר את הגבולות הללו בצורה ברורה וחד משמעית:
1. לא לאלימות פיזית - מכול סוג שהיא, לא בבית ולא מחוץ לבית. שום דחיפה, אפילו הקטנה ביותר כלפי אח או אחות צעירים, כלפי חברים מהכיתה, או כלפי בעלי חיים.
2. לא לאלימות מילולית - לא חד משמעי לצעקות, קללות, השפלות או תקשורת פוגענית מכול סוג שהיא. לא לאלימות מילולית ברשתות החברתיות.
3. לא להתנהגות פסיבית-אגרסיבית - לא חד משמעי לברוגז, התעלמות, או אי-תגובה להורים, אחים ואחיות ואף לחברים וחברות מהכיתה.
כאשר אני בוחר בקפידה היכן ועל מה לשים גבולות, למנהיגות ההורית שלי יש סמכות.
תקשרו בצורה שקופה
תקשורת שקופה שמה דגש על משפטי "אני" (בשונה ממשפטי "אתה" או "את") ועל רגשות. זה אומר שהתקשורת עם המתבגרים היא נטולת שיפוטיות או ציווי ואינה מכוונת אצבע כלפי אף אחד, אלא שמה דגש על ההורה ועל מה שאני מרגיש. אם מפריע לי שהילד מעשן סיגריות, זה לא אפקטיבי לצעוק, לדרוש, להאשים וכיו"ב. אם אני רוצה לדבר (איתו או איתה) על עישון אני יכול לומר שאני מודאג וחושש שהם ממלאים את ריאותיהם ברעל. או אם הם רוכבים על אופניהם בצורה פרועה או לא חוקית אני יכול להביע את הפחד שלי שיקרה להם משהו, שיקרה למשהו אחר משהו באשמתם. תקשורת כזאת יכולה לפתוח שיחה ולאפשר הקשבה. ככל שנמעט להפעיל כח, סמכות וענישה ונפעיל יותר תקשורת שקופה, כך הדברים יחלחלו וההשפעה תהייה גדולה לאין ערוך.
שלבו הומור
לעתים אנחנו לוקחים את עצמנו ואת המצבים שנוצרים עם המתבגרים, יותר מדי ברצינות. המשטרה תפסה את הילד מעשן ג'וינט או הגיעה לחיפוש בבית. זה אמנם רציני, אך היי, בואו נשים את הדברים בפרופורציה ונכניס קצת הומור למצב שנוצר. מנהיגות הורית היא גם היכולת למצוא את זווית ההומור, או הזווית המיוחדת של מצב שנוצר, ולתקשר את זה בהומור.
הפגינו אחריות
ילדים ומתבגרים בעיקר עסוקים בעצמם. משום מה (באמת משום מה?) כל האחריות על הארגון הזה שנקרא משפחה היא על ההורים. רוב ההורים לילדים מתבגרים לא מבקשים דבר הקשור לבית ולמשפחה מהמתבגרים. לעתים רבות כאשר כן מבקשים/דורשים זוכים להתעלמות או נוצר קונפליקט. אך כן חשוב ואף מאוד חשוב כי למתבגרים תהייה אחריות כלשהי בבית. בין אם זו אחריות להביא אח קטן מהגן, להשקות עציצים או את הגינה, לשטוף כלים. משהו שהם אחראים עליו. מנהיגות הורית היא היכולת לבקש/לדרוש מהמתבגר/ת לקחת אחריות על דבר מה בבית או במשפחה ולדאוג שזה יקרה. במנהיגות ובנחישות גם כאשר זה מעורר התנגדות או קונפליקט.
זכרו שהכול משתנה
חשוב לזכור כי הכול משתנה כל הזמן. לעתים נמצאים במצב עם המתבגרים שמרגיש כאילו זה סוף העולם וכך הם פני דברים לעד. המתבגר/ת מסתגרים בתוך עצמם ולא מתקשרים, מסתובבים כעוסים, בבית הספר יש בעיות של לימודים או משמעת ועוד. להורים המצב נראה כאילו כך היה וכך גם יהיה לעד. אך בראייה רחבה יותר חשוב לזכור כי הכול בר חלוף ומשתנה. מנהיגות הורית זה לזכור את זה ולהיות נוכח/ת בלי הבהלה והפחד המלווה.
כהורים, נדמה לנו שאהבה = דאגה. אם אני דואג/ת משמע שאני הורה טוב. מנהיגות הורית היא היכולת להתייחס לילדים שלנו כשלמים. לסמוך על התהליכים שהם צריכים לעבור. האהבה באה לידי ביטוי בקבלה, בנכונות שלי כהורה להשקיע ולהתאמץ כדי להתחבר לשלם של הילד/ה שלי.