בשנת 2000 עליתי לארץ מאתיופיה עם אמי, שהייתה בהריון, ועם שלושת אחיי הקטנים. הייתי בן 10. לא חשבתי שכמעט 20 שנים אחרי שעלינו מאתיופיה הקהילה האתיופית תצטרך להתמודד עם אותם קשיים וגזענות כמו אז.
מהרגע שהגעתי לארץ ועד היום אני מתגורר באור יהודה, עיר ששימשה לי כבית. שם ביליתי את ילדותי ואת שנות נעורי. הגענו לאור יהודה במתכונת מצומצמת, אנחנו ועוד כמה משפחות בודדות מהקהילה האתיופית. כמו כל אדם שעולה לארץ זרה, קשיי הקליטה והשפה היו מכשול גדול. ההורים שלי שברגע אחד איבדו את סמכותם, ההתמודדות שלנו בכיתה אל מול מורות שלא יודעות איך להכיל את השונות של ילדים יוצאי אתיופיה וקהילה שלא הייתה מוכנה עדיין לשינוי שהתחולל בה.
לאורך השנים התמודדתי עם הרבה סיטואציות גזעניות. בתור נער אתה לוקח את זה ללב, בתור מתבגר אתה מתמרמר ובתור מבוגר, אתה מבין שאם אתה רוצה לשנות משהו ביחס הגזעני כלפי העדה, צריך להתחיל בשינוי אמיתי ושינוי אמיתי אפשר לעשות רק מלמטה, דרך החינוך.
את החוויות שעיצבו אותי היום, אני לא אשכח לעולם: ילד צעיר חדור מוטיבציה שרוצה להירשם לבית הספר התיכון בעיר בה הוא גר, מורות בבית הספר שלא מסכימות לבחון ילדים מהקהילה מתוך חשש שיורידו את ממוצע הציונים השכבתי. והדוגמאות ממשיכות עד היום: אחי הצעיר, בן 15, שנולד בארץ ודובר עברית כשפת אם, משובץ לכיתת עולים שאינם דוברים עברית בבית הספר התיכון אליו נרשם.
הבעיה העיקרית של הגזענות כלפי בני הקהילה היא עמוקה ומושרשת עמוק מאוד בחברה הישראלית. עשרים שנים הם כמו טיפה בים במאמץ לבנות חברה שוויונית שתדע לקבל את כל סוגי האוכלוסייה.
בתור נער שהיה יכול ללכת לאיבוד וליפול בין הכיסאות במסגרת מערכת החינוך בחרתי לקחת את המקום הזה ולצמוח ממנו. מתוך הניסיון שלי אני מלמד היום צעירים בתחום החינוך הבלתי פורמלי כיצד למצות את הפוטנציאל שלהם ולהיות כל מה שהם רוצים ויכולים להיות.
אני מאמין שלנו, אנשי החינוך בני הקהילה האתיופית, יש את התפקיד החשוב ביותר, תפקידנו ללמד את הנוער של הקהילה האתיופית לחזק את הזהות שלהם ולחתור לשינוי דרך חינוך לסובלנות.
להפגנה שתתקיים היום אגיע, כפי שהגעתי לכל אחת מההפגנות שנערכו בשני עשורים האחרונים וזאת כדי לתמוך בחברי הקהילה ולסייע לנוער להרגיש חיבור לזהות שלהם.
התפקיד האמיתי של כל אחד מאיתנו היום הוא לחשוב איך אני יכול לשנות את המציאות הגזענית הזו ואיפה כל אחד מאיתנו תורם לשינוי הזה.
הכותב הוא סטודנט לחינוך והוראה במסלול בלתי פורמלי במכללה האקדמית בית ברל
ורכז מועדוני נוער בעיריית יהוד מונסון ופעיל קהילתי באור יהודה