בגיל שנה פלוס אתם מתלהבים מהמילים הראשונות ומחכים כבר שהפעוט יתחיל לקשקש, אבל אחר כך אתם מתחננים שיפסיק; מתישהו בסביבות גיל שנתיים, הילד יורה משפטים כמו "זה שלי" ו"אני שונא אותך". מדובר בשלב התפתחותי נורמלי, אבל חשוב לדעת איך להגיב. אלי זוהר-ניב, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים, ומנהלת פורומים של הורים במרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים, מייעצת.
"זה שלי"
בשלב הרכושנות הביטוי "זה שלי" נשמע בבית לפחות עשר פעמים ביום. דמיינו את הסיטואציה המביכה הבאה: ילד של חברים מתארח אצלכם וילדכם מסרב בכל תוקף לחלוק עמו צעצועים, מכריז בעלות על כל פריט ולא מרשה לאורח לשים אצבע על שום דבר. לא זאת בלבד, כדי להזכיר לו מי הבעלים בבית הוא שואג עליו בכל הזדמנות "זה שלי". בדרך כלל, המשפט שיבוא אח"כ הוא "אמאאאאאא, הוא לקח לי את המשאית שלי".
מתי? סביב גיל שנתיים הילד הופך לרכושני - שלב התפתחותי טבעי. הילד מבין שחפצים מסוימים שייכים לו. בשלב זה, הילד מגדיר בין היתר את הזהות שלו בעזרת החפצים.
איך מתמודדים? ילדים לא עושים חשבון מה יגידו עליהם ומה יחשבו בסביבתם כמו מבוגרים. למרות שבסיטואציות כאלו הילד מצטייר כיצור לא חברתי וכקמצן, חשוב לזכור שהוא לא נולד עם היכולת החברתית לחלוק. תפקיד ההורה הוא ללמד את הילד להסתגל לנורמות חברתיות.
מצד שני, זו דרישה לגיטימית של הילד לרצות חפצים רק לעצמו. ההורה צריך ללמד את הילד באורח רוח, תוך מתן דוגמאות את חוויית השיתוף, להציע אלטרנטיבות ובכל מקרה לא להילחם בילד.
שימו לב, שזה גם עניין של אופי; יש ילדים משתפים וותרנים יותר. בכל מקרה לא מומלץ ללכת נגד האופי של הילד ובטח שלא להכריז "אצלנו אין דבר כזה לא לתת צעצוע לחבר". הימנעו מפעולות שיבטלו את הרצונות והצרכים של הילד.
עוד במשפחה:
>> מה אמהות לובשות לארוחת ליל סדר?
>> הדרך הכי אופנתית להבריח כינים: סיכה לשיער
>> שאלת קיטבג: עם כמה אנשים שכבת לפניי?
"זה לא פייר"
לרגע נדמה לכם שהילד או הילדה הפכו ללוחמי צדק עשויים לא חת שאינם מוכנים לוותר על אף זכות, מוצדקת או לא. הם כל העת עסוקים בהשוואות ודורשים להטיב את מצבם ביחס לילד אחר, בייחוד לאח או לאחות.
מתי? בדרך כלל התופעה נפוצה בין אחים ובאה לידי ביטוי סביב גיל שנתיים-שלוש. ילד שני נולד לתוך סיטואציה שבה מישהו תמיד מקדים אותו במספר צעדים, ונוטה לחוש מקופח. באמירה "זה לא הוגן" הילד בעצם מביע תסכול – הוא רוצה משהו ולא יכול לקבל אותו.
איך מתמודדים? המענה ההורי צריך להיות מענה רגשי לתסכול של הילד. אם הילד מתרעם שהחבר שלו ממשיך לשחק בגינה והוא צריך לחזור הביתה, לא כדאי לומר לו משפט כמו "מחר נישאר בגינה הרבה זמן", כי זו אמירה שאין לה משמעות עבור ילד קטן. מחר זה מעבר להרי האופל ו"נישאר יותר זמן" מבחינתו הוא מושג בלתי נתפס.
הפתרון טמון בהזדהות ובמתן לגיטימציה לתחושות של הילד. כדאי לומר לו "נכון, זה מאכזב שאי אפשר להישאר בגינה ולשחק עוד". לתת לילד תחושה שמבינים אותו ושזה בסדר לחוש אכזבה, תסכול, כעס, קיפוח וכדומה. ניתן גם לשחק במשחקי נדמה לי שמסיתים את הנושא. למשל להתחיל לספר לילד סיפור על אופציה דמיונית "איזה כיף אם היינו יכולים להישאר ולהתגלץ' בגינה כל הלילה".
"אתם לא מחליטים עליי"
מגיע שלב בחיי העוללים שבו הם רוצים לקחת את המושכות לידיהם הקטנות ולנתב את החיים שלהם ושל הסובבים אותם. הם מרגישים עצמאיים וכל יכולים ומה שהם באמת רוצים זאת שליטה.
מתי? החל מגיל שלוש וחצי-ארבע.
איך מתמודדים? לילדים יש משימות התפתחותיות ובהן גם בחירה, עצמאות ושליטה. הילדים רוצים להיות עצמאים, וזהו שלב ממשיך של ה"לא" על כל דבר ו"אני רוצה לבד", שמופיעים בסביבות גיל שנתיים.
הרצון לשלוט ולהחליט באים לידי ביטוי בעקשנות ובסרבנות כי יש להם תחושה שהם יכולים לעשות הכל לבד, מה שלא תמיד נכון במציאות. חשוב להבין שזו דרישה לגיטימית של הילד ואנחנו כהורים מעוניינים לעודד אותו לעצמאות ולדעתנות.
כדי להתמודד עם השאיפה לעצמאות, כדאי לאפשר לילד לבצע בחירות מסוימות בעצמו מתוך שתיים-שלוש אופציות. למשל: אתה רוצה ללבוש את החולצה הירוקה או הכתומה? מה אתה מעדיף - ביצת עין או מקושקשת? ולהימנע משאילת שאלות פתוחות.
החל מגיל שנתיים כדאי לאפשר לילד לבחור בתחומים מסוימים כדי שירגיש שלוקחים את דעתו ברצינות ויש לו כוח ושליטה על הנעשה בחייו. כך הילד לא יילחם על כל דבר כי הוא ירגיש שיש תחומים שבהם הוא מוביל.
מצד שני, חשוב לשמר את הסמכות ההורית ולא להתייעץ עם הילד בכל סוגיה. לשמור על האיזון ועל יחסי הורים-ילדים ברורים.
"עכשיו!"
בבית או במקום ציבורי, הילד מחליט לעיתים שמתחשק לו משהו שאין בכוונתכם לתת לו. לא משנה אם מדובר בעוגייה, בצעצוע או בסיפור - הילד דורש אותם בתקיפות ובנחרצות כאילו אין דחיית סיפוקים בעולם. הוא נחוש ולא מתכוון לוותר, ואתם מתבצרים בעמדתכם אבל חוששים להיות אלו שיישברו ראשונים.
מתי? החל מגיל שנתיים, אבל אם לא מטפלים בזה, עלול להיגרר הרבה מעבר לגיל חמש.
איך מתמודדים? זכרו, הוויתור של היום הוא הסטנדרט של מחר. דחיית סיפוקים אינה יכולת שילד נולד איתה, היא עניין נרכש ועל ההורים ללמד את הילד. מרגע הלידה הוא התרגל שכל צרכיו נענים ומיד, אבל במהלך החיים עליו ללמוד שלא כל דבר בהישג יד ושהחיים הם רצף של תסכולים קטנים וגדולים.
בקרב ילדים התסכול נראה כסוף העולם, לכן תפקיד ההורים הוא לתווך בין הסיטואציה לבין התחושות של הילד, ובכל מקרה לא להיכנע ללחץ הכביר שמופעל עליהם, בייחוד במקומות ציבוריים כמו סופר או קניון.
כדי להכין את הילד לקראת החוויה שצפויה לו, בייחוד במקומות מלאי גירויים, צריך לספר לו מראש ממש כמו בתסריט לסרט, כדי לעשות לו הכנה נפשית. כמו כן, מומלץ לסכם מראש מה מותר לו (רק ממתק אחד, רק שני צעצועים וכך הלאה).
מחשבה שנייה כמו "מה כבר יקרה אם היא תאכל רק עוגייה אחת?" היא מוטעית כי היא פורצת גבולות ומערערת את הסמכות ההורית. כל שבירה של מילה תגרור אחריה נסיגה משמעותית. חשוב לתת לילד תחושה שההורה רציני ואיתן בדעתו ולא יעזרו כל הסצינות המביכות. כל ויתור הוא בפירוש גול עצמי. לכן לא כדאי לפעול מתוך לחץ או פחד של מה יגידו.
"אף פעם לא מרשים לי, קונים לי, נותנים לי"
במו אוזניי שמעתי ילדה כבת ארבע, שהרגע אמה סיימה להעמיס לה את כל "טויס אר אס" בעגלה, נעצרת ליד מכונת מסטיקים בשקל ליד הקופות ודורשת מהאם המרוששת לקנות לה מסטיק עגול. האם שהעזה לסרב, זכתה למנה הגונה: הילדה פרצה בבכי תוך שהיא מטיחה באמה "אף פעם לא קונים לי כלום!".
מתי? סביב גיל ארבע.
איך מתמודדים? מטבעות לשון כמו "אף פעם" ו"תמיד" צריך למחוק מהלקסיקון. וברגע שההורים יפסיקו להשתמש בהן, גם הילדים יפסיקו. זכרו, אנחנו המודל שלהם לטוב ולרע.
ביטויים כמו "אף פעם לא מרשים לי" מעידים על היעדר גבולות, ואף פעם לא מאוחר להתחיל להציב גבולות, אם כי ככל שהזמן עובר המשימה הופכת קשה יותר. משפט כמו "אני מבינה שאת רוצה ... אבל כרגע זה בלתי אפשרי" הוא הדבר המומלץ ביותר להגיד בסיטואציה שכזו. אם ההורה יאמר זאת ברוגע, כשפיו וליבו שווים, ללא רגשות אשמה והתנצלויות, הילדים יפנימו בסופו של דבר את המצב החדש. להסביר, אבל לא להתרפס ובטח שלא להיכנע.
"אני רוצה אמא אחרת" או "אני שונא אותך"
מתי? לקראת גיל ארבע.
איך מתמודדים? זה אכן מעליב, פוגע ויוצר תחושה קשה אבל אם תחשבו על זה בדיעבד תגלו שזה לא נורא כי זה לא באמת הייתה כוונתו. המלצה: חפשו את הסאב-טקסט של מה שהילד מנסה לומר. הוא מעוצבן, כועס ומתוסכל אבל זה לא באמת שהוא שונא את אמא, מעדיף את השכנה או שאת אמא לא טובה. חשוב להבין שמדובר בילד קטן שלא תמיד יודע לברור מילים וטקט היא לא תכונה מולדת.
כלי שחשוב לאמץ הוא היכולת לקרוא בין השורות – לנסות לא להתעסק בעלבון הפרטי שלנו, אלא במה הילד מרגיש. כן, משימת ההורות היא לעתים עניין כפוי טובה.
חשוב לא להגיב באותה מטבע "טוב, אז אני אחפש לי ילד אחר" או "אני לא רוצה להיות אבא שלך", אלא להיות המבוגר האחראי ולומר "אני אוהב אותך ושמח שאני אבא שלך".