אני רוצה לצאת מהארון שלי - אני מטפלת בתינוקות כבר המון שנים בלי שלמדתי את התחום הזה. פשוט ככה, כי יש לי כשרון אהבה וניסיון. כל יום אני הולכת לעבודה בשמחה, פוגשת את הפעוטות שלי מקבלת חיבוקים ואהבה ומודה על כל רגע שיש לי ללמוד מהם על החיים.
אבל כששואלים אותי במה אני עוסקת אני משפילה את ראשי וממלמלת שאני מטפלת בתינוקות. זה לא בסדר שאני מרגישה ככה ואני כועסת על עצמי על זה. ובכל זאת אני מאמינה שאני לא המטפלת היחידה במדינה שמרגישה ככה.
לאחרונה, כשהורים שומעים שאני מטפלת הנושא החם והיחיד שמדברים איתי עליו - זה ההתעללויות. הפחד והחרדה מפני מטפלות. לאחרונה אני מרגישה יותר מתמיד שעצם זה שבחרתי להיות מטפלת הופך אותי מיד לחשודה.
אני לא צריכה להרגיש חשודה. אני יודעת שמטפלות טובות חייבות להיות נשים שעושות עבודה אינסופית על עצמן - עבודה פיזית, נפשית, ורוחנית. כמובן שמדובר גם על הגברים שבמקצוע. אני יודעת שאני עושה את זה. אנחנו לומדות כל יום את הילדים שלכם, אנחנו רגישות לכל קול ולכל תנועה שלהם. אנחנו עוזרות להם להתגבר על הפחדים שלהם, להתמודד עם הכאבים שלהם, אנחנו מלמדות אותם לדבר, לשיר, לרקוד ולאכול ובינינו אנחנו נמצאות איתם הרבה פעמים יותר ממה שאתם נמצאים איתם. אז למה אני צריכה להרגיש חשודה?
מספיקה לי התחושה ששכר ראוי לעבודה שלי אני לא אקבל במדינה שלנו, ותחושה של הערכה מהחברה שלי אני לא אקבל ( כי אנחנו כ"חברה" חושבת שמטפלות הן נשים לא משכילות, שבאות להרוויח כסף מעבודה קטנה ולא מאתגרת את המוח). בנוסף לזה, בגלל המחשבה שאני ושאר המטפלות אלו נשים לא משכילות. גם הידע שכן רכשנו וצברנו במהלך השנים (והוא רב מאוד) גם הוא לא שייך לנו - הורים רוצים מטפלת בובה שתציית בדיוק לכל מה שהם אומרים.
אז כן, יש לי דעות על האופן שבו צריך לגדל את הילדים שלכם. למה? כי אני צורכת המון תכנים על גידול ילדים ובעיקר בגלל הניסיון והמפגש האמיתי עם הילדים שלכם וההבנה מה כל אחד מהם צריך ממני. כל אחד צריך דברים אחרים כל אחד הוא נשמה אחרת. ואני רוצה שתסמכו עלי.
אוכלוסייה חלשה תמיד תהיה אוכלוסייה אלימה יותר. אני לא מצדיקה את המעשים הנוראיים והמזעזעים והמחליאים שהמטפלות הפושעות עשו, אבל לדעתי זה לא מקרי שפשעים נעשים באזור האפור והלא מטופח חברתית הזה. איפה שמדינה לא לוקחת אחריות תהיה אלימות.
זה לא נכון לנו כחברה לצאת למחאה נגד המטפלות, לחשוד בכולן ולא לשלוח את הילדים שלנו למוסדות.
תהיו איתנו, בעדנו, תאהבו אותנו, תעריכו אותנו. תכירו בחשיבות של העבודה שלנו.
בואו נדרוש גם בשביל הילדים וגם בשביל המטפלות את התנאים המתאימים לגידול ילדים. כדי שעוד בנות כמוני ( וסליחה על חוסר הצניעות) בנות משכילות, שלמדו שאוהבות את התחום יבואו לעבוד בו וירגישו ראויות.
השינוי צריך להיות הרבה יותר עמוק מלרשת את כל הבתים והגנים במצלמות, מלעשות ביקורי פתע, ולחיות בפחד. צריך יותר השתלמויות למטפלות, כי אפשר להתפתח בתחום הזה, במתן מקומות ראויים לגידול ילדים, בהתעקשות על קבוצות קטנות של ילדים, וגם בשכר הולם למי שעובדת או עובד במקצוע.
השינוי העמוק צריך להיות בערך החברתי שאנחנו מעניקים למקצועות האלה.
הכותבת היא תושבת תל אביב, בת 31. עובדת כמטפלת בשמונה השנים האחרונות