בפוסט פייסבוק סוער, עמוק מהלב, מבקשת מורה צעירה וחדורת מוטיבציה בשם מעיין ויצמן המלמדת בבית ספר יסודי במרכז הארץ, לעורר את המדינה ומערכת החינוך בהן היא פועלת. ויצמן אמנם מבקשת לשמור בתקשורת על אנונימיות, אך ברשתות החברתיות הפוסט שלה זוכה לשיתופים רבים ואף מעורר מודעות ואמפתיה מרבים, שעוצרים בזכותו לרגע, ורואים לראשונה את הכיתה של הילדים שלהם מהצד השני.
״למה זה חשוב לנקד? למה חייבים לכתוב תאריך? למה צריך ללמוד שפה? שאלות חשובות שאלו התלמידים. והם שואלים ושואלים... בשלב מסוים כבר אין לי מה לענות. אני אוהבת את התלמידים שלי, לעיתים אפילו יותר מדי. חושבת עליהם, דואגת להם - ימים כלילות… לעתים בעיקר כלילות.
נתחיל בעובדה החשובה מכל: אני אוהבת את העבודה שלי, בכל לבי ונשמתי. רואה בה כשליחות וכדבר הכי נכון לעשות. אני לא ישנה טוב. כבר שלושה שבועות שאני לא ישנה. למה? משום שיש בי יותר מדי מחשבות, דאגות, טרדות, בעיות הגורמות לי לחשוב ולחשוב ולחשוב.
כל שני וחמישי מגיע המשפט האהוב: ׳נו, תכף החופשה הבאה שלך, מה את מתלוננת?׳ אמירה שנאמרת לרוב מחבריי שמרוויחים שכר פי 5 בערך יותר ממני וישנים טוב בלילה. החופשה אמנם מגיעה אך היא לא באמת רלוונטית. מה קורה לי ביום יום? אז ככה: אני רווקה בת 31 שגרה בדירה ביפו ועברה מספר רב של דירות בתל אביב ב-9 השנים האחרונות. אני לא מגדלת ילדים, ועדיין אני בקושי מחזיקה את הראש מעל המים בסוף כל חודש. והחברות שלי לעבודה? אלו שיש להן ילדים? מבטיחה לכם שהן ישנות הרבה פחות טוב בלילה ממני.
אני כותבת לא בשביל להתלונן. בחרתי להיות פה
הבטחתי לעצמי שאכתוב פוסט. על מה? על השכר הארור שאני מקבלת בחודש, על העומס בעבודה, על הקושי להכיל 35 תלמידים בעצמי, על תכניות הלימודים ועל הבעיות הפיזיות שיש לי כבר בגיל 31 שלא אמורות להיות לאישה בגילי.
הבטחתי לעצמי שאכתוב פוסט כדי שתעבירו אותו הלאה. לא בשביל להתבכיין, ולא בשביל להתלונן. בחרתי להיות פה. אלא בשביל לכעוס! בשביל לומר לעולם הקפיטליסטי בו אני חיה, למדינה המיליטנטית בה נולדתי, שגם אני חשובה! ויותר מזה - אני הכי חשובה!!! ואני לא מתביישת לכתוב את זה ואף לצעוק את זה בקול גדול. אני! שמחנכת ומגדלת ילדים בשלוש וחצי השנים האחרונות במערכת החינוך. אני, שלפני מערכת החינוך עבדתי בגן ילדים, הדרכתי בבתי ספר דרך תנועת נוער ושמרתי החל מגיל 10 כבר על ילדים, בכל הגילים, המינים והסוגים.
דור שגדל אל תוך עולם מנוכר אשר לא יודע שוויון מהו
אני חשובה! כי אני לא אמשיך לגדל ולחנך את אותם הילדים אם תמשיכו להתייחס אליי כך: בזלזול! בבושה! בהשפלה! כן השפלה. לתת לאישה בת 31 משכורת, שאם מחשבים אותה לפי שעה היא מתחת למינימום, זה ביזיון. זו השפלה ואין לי דרך אחרת לתאר את העובדה הזו. אני חשובה כי אני מגדלת את דור העתיד של המדינה הזו. כי חשובה לי ההשכלה של אותם ילדים, חשובים לי הרגשות שלהם והנפש של כל אחד ואחת מהם. דור העתיד. דור המסכים. דור הסלפי. הדור האינטליגנטי הזה, שגדל אל תוך עולם מנוכר אשר לא יודע שוויון מהו.
אז אני קמה כל בוקר, בשעה 6 וחצי בדיוק, נוסעת לבית הספר ומלמדת אותם, ונוטעת בהם ערכים. ערכים אשר גדלתי לאורם ואחנך גם את ילדיי העתידיים דרכם. אני קמה כל בוקר עייפה. ולא הייתי כך בשנים הקודמות. פתאום אני חושבת על כל אותן מורות המחנכות כבר 20 שנה, 30 ואף יותר. נכון, יש בהן מוסר עבודה מדהים ומעורר השראה. עם זאת, בעיניי להישאר באותם תנאים כל כך הרבה שנים ולא להילחם עבור משהו אחר, עבור יותר, זו כניעה למצב הקיים, וזו פשרה. פשרה שאני לא מוכנה לעשות יותר.
לקום בבוקר ולפגוש את הילדים זו סגולה בעיני
אני חשובה מדי. לעצמי בעיקר. ואני מקווה שבבוא העת גם למדינת ישראל. כתבתי את כל המילים האלו בשביל לתת זעקה לאוויר, ובעיקר בשביל כל אותן מורות ומחנכות העומדות לצדי וחוות את אותם הקשיים, אותן ההתלבטויות ואותם נדודי שינה. אני רוצה יותר, מבקשת יותר. יותר יחס הוגן, יותר שכר הולם ויותר הכרה בחינוך כדבר הכי חשוב שקיים בעולם הזה. מתוך הכרה, שתפקיד המורה שווה למחנכת, שווה לאמנות, שווה לדיאלוג. הזכות הגדולה שלנו כמורות היא ההקשבה וההבנה ההדדית.
הוראה היא אמנות. להיות מורה זו סגולה בעיניי, לקום בבוקר ולפגוש את הילדים זו סגולה בעיני. והייתי רוצה שעוד אנשים יראו את זה כמוני, יעריכו את זה כמוני וכמו עוד מחנכים ומחנכות סביבי. תקראו. תשתפו. אני מקווה שנתחיל לדרוש פה קצת צדק בכל הטירוף הזה.״