״הייתי במכולת לא מזמן, וילדה קטנה הסבה את תשומת לבי״, מספרת סטייגר. ״ילדה בגיל גן שהתחננה בפני אמה שתקנה לה ממתק. ״אמא, אפשר?״, שאלה. ״לא, מתוקה״, חייכה האם. ״אבל אמא, אין לי כזה״, ״יש לנו מספיק ממתקים בבית״, האם הזכירה. ״אבל אין לי כזה״, ״אמרתי לא״, האם השיבה וקראה מגזין. הילדה, שלא הצליחה במילים עברה למעשים. הפנים שלה נעשו אדומים, וזעם התחיל להשתולל מפיה. ההמשך היה בכי. בין הבכי והמילים היא נשמה בשריקות מלאות דרמה. ״שימי בעגלה״, אמא שלה אמרה. ״אבל את מקבלת את זה רק אחרי האוכל״.
״אפשר ביס קטן באוטו?״ שאלה הילדה. ״נדבר על זה באוטו״, האם אמרה. הדמעות הפכו לחיוכים תוך דקה אחת. אני לא האם המושלמת, אבל הידיעה שהאם הזו מכרה עכשיו את נשמתה כדי שלא תעבור התפרצות זעם עם הילדה שלה כיווצה אותי. זה לא צריך להיות ככה. רציתי לתת לאם הזאת את חמשת המשפטים שלי על נייר, הם עובדים כבר שנים, ואני בוחרת באיזה מהם להשתמש לפי מצב הרוח. בפעם הבאה שתראו אמא כזו, הפנו אותה לפה״.
סטייגר חולקת את חמשת הטקטיקות שלה לטיפול בטנטרום, ומוסיפה שעקביות היא שם הסיפור. ״ילדים מזהים חוסר עקביות, וברגע שחשפו אותה ימוטטו את מה שבניתם כמו מגדל קלפים״, היא מזכירה. שימו לב: השיטות לא לכל אחד, הן קשוחות ונשענות מאוד על חינוך הכולל עונשים ואזהרות, אבל הן מבטיחות לעצור את תלישת השיער של הילד וההורה בזמן.
״מדובר בטקטיקות שעובדות, שמגיעות מהתרבות האמריקנית והבריטית״, אומרת הדר מירון, מדריכת הורים. ״בישראל הן פחות פופולריות, כי בתרבות שלנו יש לרוב פחות ריחוק בין הורים לילדים. הטקטיקות האלה עשויות לגרום לילד להרגיש מאוד בודד. זה נכון שהן מחשלות, ומהר מאוד גורמות לילד להבין שהוא עומד מול חומה בצורה וגורמות לו להפסיק לנסות, אבל הן גם יכולות לשבור את רוחו ולפגוע בערוצי התקשורת מול ההורים. כדאי, לטעמי, לבחור את המקומות בהם מתעקשים, ולא להתעקש באופן עיוור רק כדי להפגין כוח. להילחם על מה שחשוב: דברים מסוכנים, דברים לא בריאים, התנהגות לא נאותה, ותמיד לתת תחושה שיש אוזן קשבת".
אז מה אתם אומרים: מוכנים להשתתף בניסוי? הנה חמש הטקטיקות. לטיפולכם:
שיטה ראשונה: ״שאלת - עניתי״
ילד: אמא, אפשר?
אמא: לא, חמוד.
ילד: אבל אמא, אין לי כזה.
אמא: שאלת - עניתי.
ילד: את אף פעם לא מרשה לי כלום.
אמא: שאלת - עניתי.
אם הילד ממשיך, פשוט הופכים לרובוט ואומרים את שתי המילים הללו שוב ושוב עד שהוא מבין את המסר.
שיטה שנייה: ״סיימתי לדון בזה"
ילד: החבר שלי יכול לישון אצלנו?
אמא: לא, הוא ישן פה בשבוע שעבר.
ילד: בבקשה?
אמא: סיימתי לדון בזה.
ילד: אבל…
אחרי זה עוברים למעשים, בלי מילים. מטים את הראש, מחייכים בנימוס ועוזבים את החדר.
השיטה השלישית: ״השיחה הזאת נגמרה"
ילד: אני יכול לרכב על אופניים?
אמא: לא, יש גשם.
ילד: אבל אני אלבש מעיל. זה רק טפטוף.
אמא: השיחה הזאת נגמרה.
ילד: בבקשה?
אמא: שאלת - עניתי.
השיטה הרביעית: ״אל תעלה את זה שוב"
ילד: אני רוצה את הנעליים האלה.
אמא: לא, הן יקרות מדי.
ילד: אבל את אלה אני לא אוהב.
אמא: אתה מקבל את הנעליים שבחרנו וזה סופי. אל תעלה את זה שוב.
ילד: אני צריך את אלה!
אמא: העלית את זה שוב, ולא תקבל קינוח הערב.
התגובה תהיה בכי, אבל כך הילד יבין שאתם רציניים. זה מרתון, לא ספרינט.
השיטה החמישית: ״ההחלטה נעשתה. אם תבקש שוב, יהיו תוצאות"
ילד: אפשר לשחק באייפד?
אמא: לא, אני לא מרשה מסכים בשולחן האוכל.
ילד: אני לא אלכלך אותו באוכל.
אמא: ההחלטה נעשתה. אם תבקש שוב, יהיו תוצאות.
ילד: אבל אני מבטיח!
אמא: אמרתי שלא תעלה את זה שוב. עכשיו לא תקבל את האייפד עד מחר.
כדאי להתכונן לכמה טנטרומים עד שהילד ילמד שזה לא עומד להביא אותו לשום מקום. זה נורמלי. הילד יבין בסוף ששום דבר לא שובר אתכם והכבוד שלו אליכם יגדל.
>> והנה עוד משהו שכדאי להפסיק: אל תדרשו מהילדים "לבקש סליחה"
>> למה הבן שלי כל הזמן בוכה?