הייתי צריכה לחשוד הרבה קודם.
למעשה, כבר כשהיא נכנסה לגן, נישקה את אמא שלה, התיישבה בשולחן והתחילה להרכיב פאזל בשקט הייתי צריכה לחשוד. אבל בבוקר למי יש זמן לחשדות? אחד אחרי השני הם מגיעים, וכל אחד מקבל יחס אישי – יה, איזה שמלה יפה את לובשת! ואו, כן, הנעליים החדשות מהממות. איפה חיבוק הבוקר שלי? אה, חמוד, אתה יודע שלא נכנסים לגן עם אוכל, תסיים בחוץ ותיכנס.
כך, בשעת השיא, פספסנו שיהלי... רגועה. היא נפרדה מאמא שלה בלי סצנות, היא לא כפכפה ארבעה ילדים רק כי הפרצוף שלהם לא בא לה טוב, לא חטפה לאדל את הבובה, לא נגחה בנהוראי כי העז לשבת בכיסא שלה, כלום. נכנסה, התיישבה, התחילה להרכיב פאזל.
השקט המבורך נמשך גם בשעת המפגש – יהלי לא הרביצה לילדים שיושבים לידה, לא השתטחה על הרצפה, לא התחילה לבכות כי לא נתתי לה לענות על השאלות, לא קמה לשטוף ידיים בלי רשות, לא הוציאה בכוונה נזלת מהאף כדי להגעיל את כולם, לא רקעה ברגליים, לא התפרצה ולא חזרה על דבריהם של ילדים אחרים, היא ישבה במפגש שקטה ורגועה. כל כך שקטה ורגועה שאפילו החמאתי לה בסוף, "יהלי שלי, התנהגת מאוד יפה, את צריכה להיות ממש גאה בעצמך על ההתנהגות הבוגרת." יהלי חייכה וניגשה לשטוף ידיים ולאכול ארוחת בוקר.
למרבה הפלא – גם הארוחה עברה לגמרי בשלום. היא לא העיפה כריכים באוויר, לא הסתירה את הקשה של הלחם מתחת לכיסא, לא זרקה צלחות, לא חטפה לאף אחד אוכל מהצלחת, לא לקחה את כל החמוצים לעצמה ולא הכניסה לילדים אחרים אוכל לעוס לצלחות. היא פשוט אכלה.
הדבר החשוב ביותר כשמתקשרים להורה הוא לפתוח את השיחה בהכול בסדר. זה מוביל לשיחות כאלה:
— הגננת (@theganenet) 10 באוקטובר 2018
הכול בסדר! רק נפתח לו הראש.
הכול בסדר! אני מקווה שהשיניים הקדמיות הן שיני חלב.
הכול בסדר! גם טרומפלדור הסתדר עם יד אחת.
הייתי בעננים, הרגשתי שסוף סוף העבודה הקשה והסבלנית שלי מתחילה לשאת פרי, אולי הצלחתי להרגיע קצת את הילדה הסוערת הזאת.
לפני היציאה לחצר קראתי לה שוב, "יהלי, את בוחרת להתנהג ממש יפה היום, כל הכבוד יפה שלי." יהלי חייכה שוב. והקיאה. עליי.
שתינו עמדנו חסרות אונים ואומללות. יהלי בכתה, אני גם רציתי לבכות, אבל אני מחנכת ומבוגר אחראי אז התאפקתי. אחרי שהחלפתי בגדים – כי גננת מנוסה תמיד מחזיקה בגן סט בגדים להחלפה - חיבקתי אותה והבנתי למה הילדה הכי סוערת בגן רגועה – הילדה קדחה. לא חום מהסוג שאני קוראת לסייעת לבוא לבדוק אם יש באמת חום או סתם נדמה לי, לא, חום חד משמעי.
למודת קרבות שאלתי אותה, "בובי, שתית משהו בבוקר לפני הגן?" ויהלי ענתה, "כן, אמא נתנה לי מיץ תותים ורוד במזרק!".
שוב עשו לי את הנורופן, כוס אמק.
השכבתי את יהלי הקודחת בממ"ד, כיסיתי אותה יפה, וניגשתי לשלב הכי עדין של התהליך – להתקשר לאמא של יהלי שתבוא לקחת אותה.
- כן, הכול בסדר, היא פשוט הקיאה והיא ממש חמה.
- באמת? בבוקר היא הייתה לגמרי בסדר? תראי מה זה.
- כן, ידוע שילדים מעלים חום בפתאומיות, אין מה לעשות.
- אה, את במרחק שעה נסיעה ואין לך מי שיוציא אותה מהגן? אני חושבת שכדאי למצוא פתרון כי היא ממש מסכנה (וכי בינתיים היא מדביקה אותי, שתי סייעות ועוד 34 ילדים, אבל היי, העיקר שעשית את הנורופן, עבדת עלינו).
- אמא שלך תגיע לקחת אותה עוד חצי שעה? מעולה.
בינתיים אני הייתי עם יהלי הקודחת, סייעת מס' 1 החליפה לילד שברח לו, וסייעת מספר 2 נאלצה להשגיח לבד על שאר הילדים.
בדיוק כמו שידעתי שיקרה, כעבור כמה ימים התעוררתי משתעלת, מנוזלת ועם חום. מכיוון שלא הצלחתי למצוא גננת מחליפה, כיוון שבגלל כשל ארוך ומתמשך של משרד החינוך אין מערך של גננות מחליפות, עשיתי את המעשה המתבקש, בלעתי נורופן, והגעתי לגן חולה.