זה יכול להיות הילד שלכם שיחזור היום הביתה מהגן. הוא יכול להיראות פתאום מבולבל ומזוגג מבט, עייף מאוד וחסר תיאבון, זה יכול להיראות כאילו הוא מבשל איזה וירוס שחטף, אבל זה יכול להיות גם משהו הרבה יותר חמור. התעללות מינית למשל.
הפרשייה שפורסמה היום (רביעי), לפיה ילד בן ארבע וחצי חשוד שהטריד מינית ילדים אחרים בגן, היא רק דוגמה אחת למה שמתרחש מתחת לאפינו, כששכיחות האירועים גבוהה בהרבה ממה שאנו מסוגלים לדמיין. הסטטיסטיקה אינה מדויקת, בעיקר בשל הפער הגדול בין הדיווחים לרשויות הרווחה למספר התלונות הנפתחות במשטרה, אך לפי האגודה להגנת הילד (אל"י), מדובר באלפי מקרים של התעללות מינית בין ילדים בכל שנה.
"התעללות מינית הופכת למכת מדינה", מדגישה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת האגודה. "והשאלה הגדולה היא היכן היו ההורים והצוות החינוכי לאורך כל התקופה בה התבצעו המעשים. הורים מפקידים את הילדים בידי אנשי צוות שצריכים לשמור עליהם. איני מאמינה שדבר כזה מתרחש לאורך זמן ולא יודעים. גם הורי הילד הפוגע צריכים היו לשים לב, שכן ילד שפוגע הוא ילד במצוקה ורע לו. אם רע לו איפה הייתם? כשיראיינו את ההורים האלו מחר הן יאמרו 'אנחנו משפחה נורמטיבית', אבל זה לא נכון. משפחה שהילד שלה פוגע מינית באחר אינה נורמטיבית, אלא זקוקה לעזרה. אנו נזעקים לעזור לקורבנות אך שוכחים שגם הילדים הללו זקוקים לסיוע בדחיפות. ייתכן ואותם ילדים הם נפגעים פאסיביים בעצמם וינסו לפתור זאת על ידי הפיכת עצמם לפוגעים האקטיביים, אז יחושו חזקים יותר".
"בגיל 7 ילדים מתעניינים במגדר ולא במין"
שלא יהיה ספק, אין מדובר פה דווקא על ילדים בעייתיים מלידה, אלא על תוצר של בעיות סביבתיות נרכשות, כמו חוסר גבולות וחוסר התניה של נורמות חברתיות מקובלות בסיסיות ביותר.
"התעללות פיזית, מילולית ומינית היא תוצאה של חינוך לקוי", קובעת היועצת המשפחתית מיכל דליות. "התנהגותם של הילדים הללו נובעת מצורך רגעי ולא נעשית מתוך רוע אלא בעד עצמם. הם לא הפנימו קודים חברתיים כמו שמירה על כבודו של האחר".
דליות מצביעה גם על התפתחות הטכנולוגיה והחשיפה למדיה כזרז להתנהגות כזו. "תכנים בעייתיים באינטרנט ובטלוויזיה גורמים לילדים להכיר דברים שפעם לא הכירו בגילם, וההיכרות הזו גורמת להם להשתמש בהם. ילדים צופים בפרסומות שהם על גבול הפורנוגרפיה. הם כמובן לא רואים זאת כהתעללות מינית אלא כעוד מקום שאפשר לגעת ולהשפיל. במקום להודות שאתה הפוגע, מוצא הילד הסברים כמו 'הילדה ביקשה את זה', 'נהנתה' או היא 'לא אמרה לא'. ישנה הכחשה והשלכה, 'היא אשמה ולא אני'. גם פה, ההורים שאמורים לפקח ולבקר לא עושים זאת, ולעתים הם אפילו שורש הבעיה: הם משתמשים במילים גסות, מנסים להיות חברים של הילדים ומשדרים התנהגויות לא ראויות, חושבים שלא צריך כבר לנעול את הדלת בשעת מעשה אהבה וחושפים את הילד למראות שאינו מוכן להם. כשילד מאונן באופן כפייתי בגילאי גן אנחנו הולכים לבדוק מה קורה בבית ובדרך כלל מוצאים פריצה מינית של גבולות, ויש לזכור כי ילד פרוץ גבולות הוא ילד אבוד".
היכן עובר הגבול בין התנהגות סקרנית להתנהגות בעייתית?
"סקרנות היתה ותהיה תמיד, וזה בסדר גמור. גם פעם בני נוער היו מעלעלים בחוברות פלייבוי ומחביאים מתחת למיטה, או צופים בסתר בסרטים כחולים. הסקרנות המינית בגיל ההתבגרות היא טבעית ונורמלית אבל בגיל שבע ילדים לא מתעניינים במין. כשהם משחקים ברופא ואחות בגיל הזה הם עושים זאת בגלל התהייה על ההבדל המגדרי בין בנים לבנות ולא בגלל הנושא המיני. כאשר אנו חווים התנהגות חריגה ועוצמתית או כאשר היא חוזרת על עצמה אצל אותו ילד, זה הזמן לעצור ולבדוק מה קורה. המינון הוא מילת המפתח. חשוב לא לפטור את העניין בלגלוג או מחשבה שמדובר במעשה קונדס, אלא לבדוק לעומק".
קריטריונים ברורים להתנהגות לא ראויה
20 אחוז ממשחקי הילדים בגילאים 5 עד 8 הם בעלי אופי של הטרדה מינית. ממצאים מדאיגים אלו עלו בעבודת הדוקטורט של ד"ר איילת גלעדי, סוציולוגית חינוכית. בעקבותיה החליטה להקים את עמותת "קול הילד" המנסה למגר את התופעה ולהעלות את המודעות לביטחון האישי של ילדים צעירים, החל מגיל 3.
"אנחנו לא רוצים שנשיקה תמימה בגיל טרום חובה תיתפס כמשהו שאסור לעשות, אבל קובעים קריטריונים ברורים להתנהגות שאינה ראויה: נשיקות שאינן מרצון, הורדת מכנסיים או תחתונים בכח, הרמת החצאית, ולעתים בגיל ממבוגר יותר גם צילום בטלפון נייד, נגיעה ואחיזה באיברי מין ואיומים מילוליים באונס - גם בגיל הגן ובאופן שכיח יותר בבית הספר. זה יכול להיתפס על ידי הפוגעים כסוג של משחק, אבל למעשה מדובר בהטרדה מינית, ויש לכך השלכות לטווח ארוך כמו הדרדרות לתופעה מתמשכת של התעללות מינית".
ד"ר גלעדי מצאה כי מרבית המטרידים הם בנים כנגד בנות, כשאחר כך מדובר על בנים כנגד בני מינם. "הילד יודע שאסור לו לעשות זאת ולכן מבצע זאת במקום שאינו גלוי לעין. רוב הילדים הנפגעים לא מדווחים, כי לא מדברים איתם על הגבולות. אם יש ילדים כבר שבאים ומדווחים, לעתים תגובת המבוגר תגרום לכך שלא יעשה זאת שוב, ולכן חשוב לי להדגיש שההורה או איש הצוות החינוכי צריך להתייחס לכל תלונה שכזו בכובד ראש ולא לבטל אותה. במסגרת פעילות העמותה אנו מנסים לדבר עם הקטנטנים על תופעת האלימות ועל הטרדה מינית באמצעות הנחלת ערכים של כבוד, יושר ושוויון. מנסים ללמד אותם מהו הכבוד לגוף ולהפנמת המסר שהגוף שלהם הוא ברשותם. השיח השיתופי עם הצוות החינוכי ועם ההורים יוצרים סביבה מאפשרת ופתוחה שבה, אנו רוצים לקוות, לא יקרו מקרים כאלו".
ד"ר גלעדי וד"ר צימרין מציינות כי באופן מפתיע לסטטוס הסוציו-אקונומי של הילדים הפוגעים אין שום חשיבות. "במסגרת עמותת אל"י אנו מעניקים מאה שעות טיפול ביום לילדים כשמתוכם 80 אחוזים הם על רקע של פגיעה מינית ואין שום קשר לדת, מצב כלכלי, מוצא עדתי ומקום מגורים", אומרת ד"ר צימרין.
ד"ר גלעדי: "מעניין לגלות שדווקא ילדים שלא מגיעים עם בעיות רגשיות ידועות מראש ושהסטטוס חברתי שלהם בינוני, הם אלו הנוטים לפגוע בילדים האחרים. אולי הם עושים זאת כדי לשדרג את מעמדם ולהיתפס בעיני עצמם כעוצמתיים יותר".
הרתעה וטיפול פסיכולוגי
אז איך מונעים את המקרה הבא? מיכל דליות החלטית וחסרת פשרות. מבחינתה הרתעה היא שם המשחק. "רובנו לא עומדים בחניית אדום-לבן כדי לא לחטוף קנס ולא רק מתוך התחשבת בקהילה, כך שברור שהתרעה עובדת. ילד צריך להבין מגיל צעיר מאוד שלכל דבר שהוא עושה יש תוצאה מיידית או לטווח רחוק. כשקורה בבית הספר מקרה של התעללות מינית המנהלת צריכה לאסוף את התלמידים, לספר ולאיים עליהם. אפשר לומר שהמשטרה יודעת מה קרה ושההורים של הילד הפוגע יצטרכו לשלם קנס גבוה להורי הקורבן. ילדים לא יודעים שמגיל 12 הם ברי שיפוט, וחבל, כי זה עלול להרתיע אותם".
איך יודעים שמשהו מתרחש ומתי מתחילים לפעול?
"בשנייה שמבינים שמשהו חריג קרה לילדכם יוצאים לדרך. ישנם תמרורי אזהרה רבים של ההתנהגות לא שגרתית כמו עייפות יתר או חוסר יכולת לישון, בעיות אכילה, הליכה מוזרה שיכולה להעיד על פגיעה מינית, הסתגרות ואף דיכאון. במקרים אלו פונים לעזרה מקצועית ומתלוננים בפני אנשי הצוות במוסד החינוכי. המערכות משום מה מנסות להסתיר תופעות כאלו כדי לא לפגוע לצמיתות בשמם של ילדים הפוגעים בתואנה שהם רק ילדים וזו טעות. ככה מייצרים מצב שעוד ילדים ייפגעו. מערכת החינוך יכולה לשמור על אנונימיות ולעזור להם אבל חייבים לטפל בזה מיידית. מחוייבת התגייסות מערכתית על מנת להגן על הילדים הנפגעים".
וכיצד עוזרים לילדים המעורבים במעשה?
"הילד הנפגע צריך לעבור טיפול רגשי ואף כדאי לשקול להעביר אותו לבית ספר אחר כדי עבורו דף חדש ונקי, אחרת עלולים לדבר עליו עוד זמן רב במקום הנוכחי. כמובן שגם הילדים הפוגעים זקוקים לעזרה. אנשי העזרה המקצועית צריכים להיכנס לבתים ולבדוק כיצד הילדים הפכו למתעללים. כמובן שיש גם מקרים מסוימים של ילדים עם בעיות רגשיות קשות, והורים לא מתפקדים זקוקים לסיוע ממושך והתערבות עמוקה יותר, כמו הוצאה מהבית למסגרת טובה יותר עבורם. הכי חשוב, לא לשתוק ולא לחכות, להעלות את המודעות לנושא ולטפל בטרם יהיה מאוחר מדי".
לפרטים וייעוץ במקרה הצורך:
עמותת אל"י: קו חם 1-800-223966
קול הילד: 02-5337512