אם בריטית החליטה שנמאס לה לשאת את הבושה בשתיקה והחליטה לצאת מהארון ההורי בהצהרה לא פשוטה: הבן שלי מרביץ לי והותיר בי כבר צלקות, חבורות ופחד. אשת התקשורת קיילי וורן המתגוררת בלידס, אמא של ג׳ק, כתבה מאמר ארוך ומפורט על אובדן הכח שלה מול בנה, נושא מושתק שרבות מזדהות איתו ולא מעוניינות להיחשף.
"אני לא יכולה להתמודד עם פרצי האלימות יותר", היא כותבת במאמר שפורסם בדיילי מייל. "אני לא מבינה מאיפה זה בא. אני שואלת את עצמי האם אני אמא לא טובה? האם זה משהו שעשיתי לו? למה הוא תוקף אותי ככה? מעולם לא הרמתי עליו יד. תמיד הייתי אוהבת ומסורה. בתי בת השלוש אלייזה גם היא לא מתנהגת כמוהו, וגידלתי אותה בדיוק באותו אופן. ההתנהגות הזו גורמת לי להזעיק את אבא שלי שגר בסביבה, שיבוא לעזור לי להשתלט עליו. אבל אם ג׳ק ימשיך ככה, מה אעשה כשיהיה נער?"
הפחד מהיום בו יגבר עליה ג׳ק בכוחו הפיזי מאיים במיוחג מאחר שקיילי בת השלושים היא אם יחידנית. אביו של ג׳ק עזב לפני שנה, אחרי חמש שנות נישואים, והותיר אותה לבדה עם שני הילדים. קיילי מודה שלקראת סוף מערכת היחסים התנהלו בבית מריבות קולניות קשות, אבל בשעתו לא חשבה האם שבנה עשוי לקלוט או לספוג משהו מהאווירה. עכשיו היא שואלת את עצמה האם בכל זאת חדרה האלימות לנשמתו של ג׳ק, ומשם הכל התחיל.
קיילי מצטטת סקר בריטי שנערך השנה ומוכיח שלמרות השתיקה, היא לא לבד. שלוש מתוך עשר אמהות דיווחו כי ילדן תקף אותן בעבר. למרות שנהוג להאשים את האמהות או את התוכן האלים בטלוויזיה ובמשחקי המחשב, המומחים מאמינים שצריך לבחון את התופעה הזו, שחוצה מגזרים ומעמדות. קיילי ניסתה לדבר עם הצוות בגן אבל איש לא נחלץ לעזרתה. ג׳ק הוא ילד אהוב ונעים הליכות בגן ולכן לא מצא הצוות דרך לעזור. כשביקשה עזרה מארגון התומך במקרי אלימות במשפחה, החלה התערבות שלדבריה עשויה בעתיד לשאת פירות. צוות של אנשי מקצוע תומך עתה באם ובבנה. הוא עבר אבחונים ולא נמצא כסובל מאוטיזם או היפראקטיביות, אך בארגון מאמינים כי האלימות נובעת מהגירושים והנטישה שחווה הילד.
ג׳ק נמצא ברשימת המתנה לטיפול פסיכולוגי, אבל בינתיים התקיפות ממשיכות. "הוא נמוך ורזה אבל כשהוא זועם יש לו כח אדיר", אומרת קיילי. "אני לא גבוהה, וכבר קשה לי לרסן אותו. כשאני אומרת לו ללכת לישון הוא לרוב מסרב וכשאני מלווה אותו לחדר הוא מתחיל לבעוט ולתקוף. אם הוא לא רוצה לצחצח שיניים הוא יכול לנשוך אותי ולהרביץ. הוא גם נושך לי את הפנים עד זוב דם ומשאיר סימני שריטות על גופי. כשאני רוצה שיצא מהאמבטיה הוא בועט ומכה באגרופים".
קיילי כבר רגילה להצטרך להסביר את החבורות והשריטות על גופה. "אני כנה עם חברים ובני משפחה ששואלים מה קרה. בינתיים אני עושה מה שאמרו לי, משבחת התנהגות טובה, נשארת רגועה מול הזעם ומחנכת אותו. רשמתי אותו גם לחוג התעמלות, אבל בינתיים זה לא מספיק. בין ההתפרצויות הוא ילד מושלם, אנחנו נהנים יחד המון, מציירים, משחקים, אבל אז הוא מביא אותי לדמעות. אני מנסה לא לבכות מולו, אז אני יושבת באוטו ובוכה. מדהים שהבן שלי מסוגל להלך עלי טרור כזה".
"זהו נושא מאוד מסובך ומסוכן. מעגל האלימות יוצר שנאה וטינה משני הצדדים"
גם במקומותינו ניתן למצוא הורים שילדיהם שולטים בהם ביד רמה ואלימה. "בישראל התופעה קיימת בהחלט, ומתחילה כבר בטרום גיל ההתבגרות, מגיל 9 והלאה. אני לא מדברת על אלימות מילולית, אלא על אלימות פיזית קשה", מספרת ד"ר נגה נברו (רובינשטיין), פסיכולוגית ומטפלת משפחתית וזוגית בכירה, מנכ"ל ומנהלת מקצועית במכון שינוי לייעוץ וטיפול במשפחה. "אנו פוגשים ילדים שמרביצים בכל מיני צורות. האלימות הנפוצה ביותר היא אגרופים ובעיטות. לרוב מדובר בבעיות של תוקפנות מצד הילד שלא נשלטות כלל על ידי ההורים בצורת חוקים ברורים וכללים, והן יצאו משליטה. לפעמים האלימות מגיעה בעקבות למידה מהורים שהפעילו כח פיזי לעונשים, או כתגובה לילד שמכה. מעגל האלימות נוטה לחזק את עצמו בעזרת תסכול, קללות הדדיות, חוסר אהבה וחוסר אונים מכל הצדדים.
"צריך ללכת לטיפול עם הגילויים הראשונים של אלימות מצד הילד, לחזק את הסמכות ההורית ולמנוע את התפתחות העניין. היו לנו הרבה מקרים מאוד מוצלחים בנושא, עם אמהות שהגיעו ואמרו שהן שונאות את ילדיהן, רק מתוך הכעס והקושי שביחסי הקורבן והמקרבן. זהו נושא מאוד מסובך ומסוכן. מעגל האלימות יוצר שנאה וטינה משני הצדדים, ואלה ניתנים להיפוך, בעיקר אם מגיעים בגיל צעיר, כשהבעיה מתחילה".