כשהייתי בת 18 לערך, עם סיום לימודיי בתיכון, ניגשתי לבחינת הפסיכומטרי. הייתי תלמידה טובה, כזאת שהייתה רגילה להתמודד עם כמויות של חומרים ולקבל ציונים טובים, ולכן לא התרגשתי במיוחד. סירבתי לקורס הבית ספרי שהוצע לי, התעקשתי ללמוד לבד וניגשתי לבחינה. להפתעתי, קיבלתי ציון נמוך. כל כך נמוך שפשוט התביישתי לומר אותו בקול רם. ושיא ההשפלה, מבחינתי, הייתה שחברותיי ללימודים, שציוניהן היו פעמים רבות פחות טובים מהציונים שלי, הוציאו בפסיכומטרי ציונים טובים. המצחיק הוא שידעתי שאלך ללמוד באוניברסיטה בתחום מדעי הרוח. זה תחום שתמיד אהבתי, והציון שלי הספיק כדי להתקבל לשם. אבל לי זה לא הספיק. אני לא הצלחתי להירגע.
שנה לאחר מכן, כשהייתי בצבא, הסבירו לי שמדובר בשיטה, ושאם אלך לקורס, ילמדו אותי להתמודד עם הפסיכומטרי בצורה נכונה. וכך היה. הלכתי לקורס, והציון שלי השתפר פלאים. כל כך הרבה השקעה, כל כך הרבה אנרגיה והכל בשביל ציון פסיכומטרי אחד שלא היה קשור בדבר להשקעה הענקית שלי במהלך הבגרויות.
אני נזכרת בכל הסיפור הזה בדיוק עכשיו, בעוד אני מקשיבה לשר החינוך, שי פירון, שמדבר על הרפורמה החדשה של מערכת החינוך אשר זוכה לשם היומרני "ישראל עולה כיתה". אני מנסה להבין איך זה בדיוק יראה בשטח, וגם להסביר את זה למתבגרת הפרטית שלי. אני מסבירה לה, שבהמשך לסיפור שלי (אותו היא נאלצה לצערה לשמוע עד סופו) החל מהשנה הבאה, מי שילמד חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית לא יצטרך כנראה פסיכומטרי. אני גם מסבירה לה שבשנה הבאה, כשהיא תהיה בכיתה י', לא תהיה בגרות, וכל סיפורי האימה שהיא שמעה עליהם בעצם ידחו בשנה, ואולי גם לא יהיו כלל כי הבגרויות ישתנו באופן משמעותי. "הבגרויות יתחילו בכיתה י"א", אני מסבירה לה את התכנית (או מה שהבנתי ממנה) בקווים כלליים. "המקצועות לבגרות יצומצמו, בחלק מהמקצועות יהיו עבודות חקר ולא מבחנים, ותהיה גם חובת התנדבות בקהילה. "זה טוב או רע?", היא מבולבלת, מנסה להבין. "זה נראה לי טוב", אני עונה.
מה עם האלימות בבית הספר?
כאדם שלא כל כך אוהב שינויים, הרפורמה של שר החינוך דווקא מוצאת חן בעיניי. עצם העובדה שהשר קם ומודה קבל עם ועדה שמערכת החינוך, כפי שהיא קיימת כיום, כבר אינה מתאימה למאה העשרים ואחת, מראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. רוב התלמידים כבר הרבה זמן אינם רואים כל קשר בין הלימודים שלהם ובין חייהם הפרטיים, שכוללים בין היתר שימוש יום יומי באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כגון: מסכי אייפון, טאבלטים ומחשבים.
מדבריו אפשר להסיק שהוא גם מודע לכך שהתלמידים של היום נמצאים במרוץ מטורף אחר ציונים, ומאמינים שהמטרה העיקרית והבלעדית שלהם בבית הספר היא להוציא בבגרויות ציון כמה שיותר גבוה, ועדיף שהציון הזה יהיה במקצועות ריאליים ולא חלילה במקצועות הומניים. לאלו, לצערי, כבר כמעט ואין ביקוש כיום.
הבעיה בכל הרפורמה החדשה הזאת היא שכל ההצהרות האלו הן דבר טוב ויפה, רק חבל שאף אחד במערכת החינוך לא שומע גם אותנו, ההורים. זה לא סוד שבשנים האחרונות רוב ההורים חשים אכזבה ממערכת החינוך. הורים רבים מתלוננים על האקלים הבית ספרי, על בעיות אלימות שונות, כאשר אלו לא תמיד זוכות למענה בבית הספר. בעיקר מתלוננים ההורים על כך שהמשולש הזה: הורים-מורים-תלמידים לא באמת עובד. התחושה של חלק מההורים היא כי הם בודדים במערכה, ואין תקשורת אמיתית, מפרה ומזינה בינם ובין המורים (אגב, מורים רבים טוענים בדיוק אותו הדבר). כל הצדדים מעוניינים שיהיה שינוי, ושזה יקרה כמה שיותר מהר. בשטח, בינתיים, המצב רק הולך ומדרדר.
ולכן, צריך להבין כי השינוי ששר החינוך מכונן נראה על פניו כשינוי חיובי. אך השינוי בבגרויות צריך להיות רק קצה הקרחון. בכל מה שקשור למערכת החינוך, השינוי האמיתי המתבקש הוא למצוא דרך ליצור תקשורת ישירה בין הורים ומורים, כזאת שתפתח מערכת יחסים בריאה ונכונה. כמו גם ללמד את התלמידים, מעבר ללימודי היומיום, גם ערכים נכונים. וכולי תקווה שהרפורמה הזאת תהיה רק תחילתו של התהליך כולו.
נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס"- מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם של נירית צוק: "אמא'לה, הבת שלי יוצאת בסילבסטר"