אנחנו מצוידים במנגנוני הדחקה שעוזרים לנו לתפקד בעיתות חרדה, אבל מה עם מנגנוני ההגנה של ילדינו? איך הם מתמודדים עם מפלס הפחדים? ילדים קטנים סופגים היטב את האווירה ואת המציאות, קולטים את טון הדיבור, מחברים פיסות מידע מהחברים בבית הספר, מהמורים ומשידורי החדשות. גם אם פיזית הם לא נמצאים באזור העימות, הם עשויים להראות סימני מצוקה או תסמינים של פוסט טראומה.
השאלה הבסיסית היא האם כדאי לשוחח עם הילד על המתרחש גם אם לא הביע עניין או שידר סימני מצוקה כלשהם. "ילדים קולטים היטב את המציאות וחובה לדבר איתם ולספק להם מידע גם אם הם לא שואלים", אומרת ד"ר נעמי באום, פסיכולוגית חינוכית מהמרכז הישראלי לפסיכו-טראומה. "זה חשוב בעיקר משום שהילדים שלנו ייחשפו לאינפורמציה הזו בכל מקרה, וגם אם נסנן אותה עבורם, היא יכולה להיות לא מהימנה או מוגזמת ולעורר בילדים פחדים רבים, ולכן כדאי שההורים יהיו אלה שיעבירו אותה לילדיהם".
מתרגילי נשימה ועד כתיבת יומן
אז איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני?
1. ראשית, את המידע יש לספק לילד בהתאם למידת ההתעניינות שלו, ולהתאים אותו ליכולותיו השכליות והרגשיות.
כדאי להקשיב לילד בלי לנסות לשלוט בשיחה או לכוון אותה, ולענות על שאלותיו גם אם הן קשות ומפחידות. עם זאת, אין צורך לתאר בדרמטיות או בפירוט יתר אירועים קשים.
2. יש להבהיר לילד שרגשות פחד או כעס הם לגיטימיים ונורמאליים; הסבירו לו שגם אתם מפחדים ושהדבר טבעי. אין טעם לספר בדיוק כל מה שעובר עליכם, אבל בהחלט יש מקום להבהיר לו שהפחד נורמאלי, ולהתכונן לכך שתידרשו לחזור על ההסברים פעם אחר פעם; חזרה על אותן שאלות והקשבה לאותן תשובות מוכרות, מעניקה לילד ביטחון.
בשיחה אפשר לתת כדוגמה אנשים משמעותיים בחיי הילד, ולהסביר לו שגם הם וגם חבריו לכיתה ולגן מרגישים מפוחדים או כועסים לפעמים.
3. בתקופה של איום ממשי, אפשר להסביר לילד איך להתנהג בעת אזעקה או מצב חירום אחר בבית, בגן או בבית הספר; המידע יעניק לו הרגשה של הבנה ושליטה במצב. אפשר גם להטיל עליו משימות קלות שעליהן יהיה אחראי בשעת חירום, כמו להפעיל את הטלוויזיה במקלט או בחדר האטום כשנשמעת האזעקה. כך הוא יוכל להרגיש שותף במאמץ המשפחתי.
4. כמובן שאין תחליף לתקשורת לא מילולית כמו חיבוק. כדאי להפגין דאגה ואהבה בדרכים פיזיות, להבטיח לילד שתמיד תהיו שם בשבילו ולהבהיר לו שהוא יכול לפרוק בפניכם גם רגשות לא נעימים.
5. בלתי אפשרי להרחיק את הילדים מהטלוויזיה לגמרי, אבל בהחלט כדאי להשגיח על מידת החשיפה שלהם, במיוחד לתמונות ויזואליות שקשות לצפייה.
6. תרגילי נשימה פשוטים יועילו במקרים של לחץ; נשימות דרך האף והוצאת אוויר דרך הפה. כדאי לעודד ילדים לעסוק בפעילות גופנית כדי להשתחרר מהמתחים. אפשר להיעזר בסיפורים מוכרים, מוזיקה או חפצים שהילדים אוהבים.
7. כדאי לעודד את הילדים לבטא את הפחדים שלהם בדרך יצירתית כמו ציור, כתיבת סיפור, יומן או מכתבים לקרובי משפחה או לחברים. אפשר גם להציע להם לסייע לאחרים באמצעות כתיבת מכתב לחיילים או עזרה לקשישים; פעילות חיובית היא תמיד טובה להתמודדות.
הורה רגוע, ילד רגוע
להרגיע ילדים שנחשפים למראות בטלוויזיה הוא עניין אחד, אבל מה אפשר לומר לילדים שחווים את זה על בשרם ונמצאים בקו האש?
מחקר שנערך בשדרות הראה כי מידת החרדה של ההורים משפיעה על דרכי ההתמודדות של הילדים, ושקיים כמעט תיאום מלא בין הורים פוסט טראומטיים לילדים פוסט טראומטיים. "מה שחשוב הוא שהמבוגרים ימצאו לעצמם מקומות בהם הם יכולים לקבל תמיכה, כדי שהם יהוו גורם תומך ומרגיע עבור הילדים", מייעצת ד"ר באום.
"ככל שההורים רגועים יותר, הם ישדרו מסרים מרגיעים יותר להורים שלהם. זה לא פינוק או אנוכיות. הילדים סומכים על ההורים, וככל שיהיו חזקים ובריאים יותר, כך יצרו עבורם סביבה טובה יותר". מעבר לכך, לדבריה, חשוב מאד לשמור על השגרה עד כמה שאפשר – לאכול ולישון בשעות קבועות, ולהמשיך ללכת לבית הספר, ולנסות ליצור הפוגות מהחיים המלחיצים על ידי התרחקות מאזור העימות או חופשה. למקלט או לחדר אטום מומלץ להורים להקפיד לקחת חפצים שהילד מכיר ואוהב כמו אוכל אהוב או בובות מוכרות.
מעבר לזה, דריכות וערנות מצד ההורים היא חיונית. שימו לב לסימנים של חרדה או מצוקה. "ילדים בגילאים שונים מגיבים אחרת למצבים טראומטיים", מסבירה ד"ר באום. "פעוטות או ילדים בגיל הרך יכולים להגיב בהיצמדות להורים, בכי וחזרה להתנהגויות רגרסיביות כמו הרטבה, מציצת אצבע ופחד מהחושך. הם עשויים להתלונן על מחושים שונים כמו כאבי בטן או כאבי ראש. ילדים גדולים יותר עלולים להגיב בכעס, תוקפנות, אי שקט, ירידה בהישגים בלימודים. בגיל ההתבגרות הם עלולים להסתגר ולהתבודד או ליטול סיכון לא מבוקר. עזרה מקצועית נחוצה כאשר ישנה פגיעה בהתנהלות התקינה בתוך המשפחה".
