"ממה אתה הכי מפחד עכשיו?". זאת הייתה השאלה שאיתמר (בן 16) הגריל בסדנת זום לפני שבועיים. חשבתי שהוא יגיד בדידות או לחלות בקורונה או אפילו מה יהיה עם הבגרויות בשנה הבאה. אבל איתמר אמר שהוא כבר לא מפחד מקורונה - התרגלנו, למדנו לחיות עם המסיכות והמרחק והזום. עכשיו הוא מפחד רק מדבר אחד: השעמום.
בחיים של המתבגרים שלנו מתרחב חור גדול. יש להם המון זמן מת, הרבה יותר מבעבר, ואחריות אישית למלא אותו. כל הפתרונות שלנו לקורונה נשענים על הגדלת מרחק בין אנשים, אבל עם מרחק פיזי מגיע גם מרחק רגשי. המתבגרים שלנו מנותקים יותר מהסביבה שלהם: הם פוגשים את החברים שלהם פחות, יש להם מעט אינטראקציות אישיות עם אנשי חינוך, יש פחות התנסויות חדשות, יש הרבה יותר זמן לבד. השעמום מתבסס בתוך החיים שלהם, ולא כל המתבגרים והמתבגרות מוכנים להתמודדות איתו.
להתמודד עם שעמום, ליזום לעצמך תעסוקה יצירתית, זאת מיומנות חשובה. חלק גדול מאיתנו (מתבגרים ומבוגרים) לא טובים בה. אנחנו משועממים "רעים" מהרבה סיבות, אבל המרכזית ביניהן היא שאנחנו מוקפים מסכים. מסכים מאפשרים לנו לא להתעמת עם השיעמום אלא לברוח ממנו, הם כמו מקרר שאנחנו פותחים וסוגרים כשרעבים לבידור. זמן מסך הוא בעיה שמציקה להרבה הורים, אבל היא רק סימפטום של הבעיה האמיתית. בשנה הקרובה המאבק האמיתי הוא לא מול זמן מסך, אלא מול השעמום.
חשוב להבין מההתחלה – הקושי הוא לא "כלים". לבני נוער יש את כל הכלים ליזום או להעסיק את עצמם. הקושי הוא תחושת מסוגלות ויוזמה. הם צריכים אותנו שנעזור להם להתחיל, שנדחוף אותם מעבר לסף של "רעיון שאני לא יודע מה לעשות איתו". אחרי שהם יעשו קצת, הם ימשיכו לבד אם הנושא באמת מעניין אותם. אבל ההתחלה היא קשה, והם צריכים את הליווי שלנו, את ההתעקשות שלנו. הם צריכים שנעזור להם להציב מטרות ריאליות ונתכנן ביחד איך משיגים אותן.
>> רק בטלוויזיה בנות 16 נראות ומתנהגות כמו בנות 25
נוכל לנסות לעודד אותם לפתח תחביב שהוא פעולה של אדם אחד, עיסוקים כמו ציור, קריאה, כושר, כתיבה, נגינה וכולי. אם יש לנו מתבגר/ת יותר טכנולוגיים או מחוברים לרשתות חברתיות, נוכל לנסות לעניין אותם בתחביבים מקיפים כמו צילום (במצלמה מקצועית או בסמארטפון), עיצוב גרפי בפוטושופ, כתיבת קוד, עריכת וידאו או סאונד. לכל נושא בעולם שהם יבחרו יש חוגים, סרטוני הדרכה חינמיים ברשת, סדנאות זום ואינסוף הזדמנויות יצירתיות שנוכל לפתוח בפניהם.
במקביל, כדאי לעזור להם למצוא קהילות שמתעניינות בתחומים שמעסיקים אותם. יש היום אינסוף קבוצות פייסבוק, עמודי אינסטגרם, פורומים ב-Reddit, שרשורים ב-discord וכנסים דיגיטליים. קהילה, גם אם היא וירטואלית, גורמת לאנשים להרגיש חיבור ושייכות, עוזרת להתמיד בעיסוק משותף או בדיון, ומעודדת יוזמה.
המעטפת האחרונה שנוכל להעניק להם היא התעניינות יותר עמוקה בחוויות שלהם. נשים בצד שאלות סוגרות ומוכרות כמו "איך היה בבית ספר?" או "הצלחת לקום היום לזום?", ונעבור לשאלות פתוחות שמייצרות אינטראקציה, כמו: מה המקום הראשון שתנהגי אליו כשתשיגי רישיון? מה רצית להספיק בחודשים האחרונים ולא עשית? מי היוטיובר האהוב עליך? יש איזה חבר טוב שאתה קצת מקנא בו? תראי את הסרטון ששלחו לי היום – מה את חושבת? אני קצת מודאגת מהאח הקטן שלך - איזה עצה לדעתך כדאי לתת לו בתקופה הזאת?
לאורך כל החיים נצטרך להתמודד עם שעמום, אבל בתקופה הקרובה רמת האתגר גבוהה. זה זמן מעולה לנסות לעזור למתבגרים ולמתבגרות שלנו לפתח את המיומנות הזאת. וכן, זה אולי גם יפחית זמן מסך.