אין הרבה דברים צבעוניים, מלאי חיים ומבדרים כמו מופעי דראג. תמיד נדמה שבין אם הקהל בעניין או לא, ואפילו אם אין קהל בכלל, דראג קווינס ימשיכו ליהנות, לבדר ולתת שואו. העניין הזה נכון גם אצל מי שבאים לבדר ולהעשיר תרבותית את ילדינו בהצגות ושעות סיפור. המאמץ הטהור לשאת חן ולרכז קשב דומה בשני המקרים, וזו כנראה הסיבה להצלחת מיזם ניו יורקי מקסים בשם ׳שעת סיפור עם דראג קווין׳.
עשרות מלכות דראג לוקחות חלק במיזם, ששולח אותן לבתי ספר, גנים, ספריות ציבוריות ומרכזים קהילתיים שונים, לעשות את מה שהן עושות הכי טוב: להיות עצמן, בצבע מלא. מלכות הדראג, שכבר התרחבו למקומות נוספים, כמו סן פרנסיסקו ושיקגו, מגיעות בתלבושות ססגוניות ואיפור מלא, מספרות סיפורים ועונות על שאלות הילדים. הן גם מחלקות ספרי צביעה וצעיפי נוצות ססגוניים.
״נפלא ללמד את הילדים מגיל צעיר שכולנו אותו הדבר, אבל יש בינינו הבדלים,״ אומרת הרמוניקה סאנבים, אחת ממספרות הסיפורים, מופיעה בגובה 1.90, עם שיער סגול ושמלת מיני מנצנצת. ״עלינו ללמוד לאהוב אחד את השני על כל ההבדלים הללו. כמו בכל מופע בידור, צריך להכנס ולהשתלט על החדר: להפתיע אותם, להלהיב ולסקרן. כשהם נראים קצת מבוהלים כשאני נכנסת, אני מבינה שאולי הגזמתי עם האיפור.״
הדראגיסטים לא חוששים משאלות נוקבות, ואפשר לבטוח בילדים שתמיד יהיו להם כאלה. הם מסבירים שהם בעצם בנים שמתחפשים לבנות ומופיעים כך, אבל לא נכנסים לזה יותר מדי לעומק. ״הילדים מקבלים את זה ככה, עבורם זה טבעי מאוד,״ אומרת צ׳לסי קונדרן, שאחראית על התכנים התרבותיים לילדים בספריה הציבורית הראשית של ניו יורק. ״לא צריך להכנס לזה יותר מדי בכבדות. אחרי חמש שניות, לרוב הילדים ממשיכים הלאה. הדראג קווינס יודעות איך לעבוד עם קהל, ואנחנו עושים להן הכנה קטנה לפני כן.״
הדראגיסטית אלקטרה קוראת לילדי ניו יורק סיפורים כבר שנה, וטוענת שהיופי המרכזי בחוויה היא האופן שבו הם מקבלים אותה בטבעיות. ״העבודה שלי היא לעזור להם להבין שמותר לכולנו להיות שונים, ולבחור מה שבא לנו ללבוש ולעשות. הלוואי שהייתי גדלה בסביבה כזו, שיש בה פעילויות כאלה, ושהורי היו פתוחים ומקבלים יותר.״ הפופולריות של המיזם רק גדלה והולכת, וברוב שעות הסיפור קשה להשיג מקום. כן ירבו.
הורים - כל מה שצריך לדעת