לשרון רגב אמיתי ודור אמיתי יש שתי בנות, נגה, בת 5, וענהליה, בת 3 חודשים. חוץ מהן, יש להם עוד 12 ילדים. "היה רגע כזה, שהיינו צריכים לחשוב איפה נכון לנגה לגדול", מסבירה רגב אמיתי, 46. "היא הייתה אז בת שנתיים, ואנחנו גרנו ברמת אביב. מסביבנו הייתה מון פוזה והתעסקות בכסף, וכשחשבתי על הערכים שלאורם אני רוצה לגדל אותה, עלה לי חלום ילדותי – בית בכפר הילדים". היא מכרמיאל במקור, ולמדה שם בבית הספר שבו למדו ילדים מכפר הילדים בכרמיאל. "הילדים האלה היו חלק מהחיים וחלק מהנוף בעיר. לחברים של הוריי היה בית בכפר הילדים", היא מספרת, "כשהייתי ילדה ובאתי לבקר אותם, הייתי אומרת שיום אחד אני גם אהיה כמוהם".
המפעל להכשרת ילדי ישראל (ע"ר) הוא ארגון ארצי המפוקח על ידי משרד החינוך. הוא נוסד בשנת 1943 על ידי הגב' רחה פריאר ז"ל, שגם הייתה כלת פרס ישראל, במטרה לחנך ולשקם ילדים בסיכון בין הגילים 4-17, המגיעים מסביבות מקופחות ביותר ולאחר שהופנו על ידי רשויות הרווחה למסגרת השמה חוץ ביתית. נכון להיום המפעל להכשרת ילדי ישראל מהווה בית חם ומסגרת חינוכית משקמת ומקדמת ליותר מ-950 ילדים בסיכון וחסרי בית, בעלי פוטנציאל שכלי תקין. הארגון מונה תשעה כפרי ילדים, ששה מעונות משפחתיים ושלוש מועדוניות יום.
רגב אמיתי ובעלה דור, 31, מצאו את עצמם בכפר הילדים נווה אלישע שבגבעת עדה. "דור היה צריך לעכל את הרעיון הזה. אבל אחרי הראיון עם עקיבא המנהל, מצאנו את עצמנו פה מהר מאוד", היא מספרת. "אנחנו כאן כבר שנה שלישית, אבל בהרגשה שלנו כל שנה כאן היא כמו 10".
היא השאירה מאחוריה קריירה ארוכה ומושקעת של טיפול באמנות וטיפול זוגי ומשפחתי. "עבדתי עם כל אוכלוסיות הקצה – אלכוהוליסטים ומכורים לסמים, בבתי סוהר, בבריאות הנפש. ניהלתי סניף של עמותת אנוש, כך הכרתי את דור, שנינו עבדנו בעמותה. השארנו הכל מאחור כדי להגיע לכאן, קריירה, חברים, בילויים".
המעבר היה קשה?
"כשהגענו לכפר במשך שנה שלמה נגה לא ירדה לי מהידיים. אחרי שנתיים איתי בבית, לא היה לה קל עם המקום החדש ועם כל כך הרבה פנים חדשות מסביב, והיא הפכה להיות מאוד תלותית. בנוסף, הילדים לא קיבלו אותה, הייתה פה הרבה קנאה סמויה. היינו במצב לחוץ וחרדתי, אבל עברנו תהליך של בניית אמון, איטי ועומקי. הם הבינו שאנחנו לא הולכים מחר. היו הרבה שיחות נפש והתמודדויות, וגם ויכוחים. אנחנו משפחתון שנשאר יציב – כל הילדים נשארו למעט שינוי קטן. בשנה הראשונה הייתה מלחמה בכל החזיתות, בילדים, בינינו היינו צריכים להתמודד עם המון דברים במקביל, גם מול המערכת שהייתה בתקופת שינויים – מכפר דתי למערכת חילונית. ילדים שרגילים לחינוך דתי פתאום קיבלו היפים תל אביבים".
מה הסביבה שלך חשבה על הצעד הזה?
"הרוב לא תמכו, רק אבא שלי גאה בנו, הוא חושב שזו צורת החיים הכי נכונה לבנות שלי. נגה נמצאת עם הילדים, רצה ממשפחתון אחד לשני, ופורחת כאן. הבנתי שאני רוצה לגדל אותה עם ערך הנתינה בהתגלמותו, לא רק לדבר על זה אלא לחיות את זה, שהיא תראה ילדים מכל הסוגים ותחיה איתם באופן טבעי. הם בשבילה כמו אחים".
לוקח זמן להתרגל ולפתח רגשות לילד אחד. איך עושים את זה עם 12?
"אין זמן לעצור ולחשוב, האינטנסיביות מטורפת, עובדים קשה מאוד מסביב לשעון. השנה הראשונה הייתה הקשה ביותר לא היו לנו כלים, לא ידענו להקל על עצמנו ולנשום רגע. אם לפני שהגענו תהינו איך נעשה כביסות ל-12 ילדים, פתאום הקטע הטכני נהיה פחות קשה. ההתמודדויות הגדולות הן הרגשיות: לשלוח ילד לחוג שלא בא לו, עבודה על התמדה ושגרה, חלק מהילדים היו מדברים איתנו בקללות. היום יש בסיס חזק, הם הבינו מה זו שגרה, התמדה ותקשורת בריאה".
עברתם גם חוויות קשות?
"יש לנו ילדה בת 15 שמיררה לנו את החיים בשנה הראשונה. היא הייתה אלימה, קיללה והשפילה אותנו. היא גדלה כאן מגיל 4 ומבחינתה היינו פולשים זרים. היה לנו מאוד קשה איתה. ניסינו להתמסר ולאהוב אבל מול כולם היא המשיכה להשפיל אותנו, וכל הזמן הייתה שואלת: מתי אתם כבר הולכים? היום היא הכי קשורה אלינו, לא עוזבת אותנו לרגע".
אבל יש גם המון רגעים שמתגמלים על הקושי. "הילדים כאן נותנים לי כוחות. כשילד שלא היה מסתכל בעיניים, פתאום מחבק או אומר מילת הערכה, או כשהילדים אימצו אישה ערירית והם דואגים לתת לה ארוחה, זה מרגש".
איך הפורמט המשפחתי החדש השפיע על הזוגיות שלכם?
"הוא טלטל אותה. אנחנו עובדים יחד, מגדלים ילדים ביחד – שתי מערכות אינטנסיביות שאין ביניהן הפרדה. אם נשרוד את זה נשרוד את הכל. בשנה הזו עברתי טיפולים כדי להיכנס להריון, אז בנוסף לכל ההתמודדויות הייתי גם בטיפולי פוריות. בנוסף, עדיין לא גיבשנו את הערך שלנו כמשפחה וכבר היינו צריכים לגדל ילדים לערכים, זו משימה קשה. הילדים חוו הרבה נטישות לפני שבאנו, הורי בית כמונו שעזבו אחרי תקופות קצרות והיה הרבה חוסר אמון כלפינו. אף אחד מהילדים לא חשב שנישאר ולכן לא רצה להיקשר. בשנה הראשונה הילדים לא הסתכלו עלינו אבל היום הם מאוד קשורים אלינו".
מיהם הזוגות שיכולים להתאים למסגרת הכפר?
"אנשים אמיצים שמסוגלים לראות את עצמם במראה כל היום – כי זה בדיוק מה שהילדים מהווים כאן עבורך. זה צעד טוטאלי, אתה בנתינה 24/7. זהו שינוי מאוד גדול בחיים והוא משפיע על כל המרחבים, על הקריירה, הבריאות הנפשית והפיזית. מכל מה שעשיתי בחיי, ועשיתי לא מעט, אני מרגישה שלא עשיתי כלום לפני זה, שהגעתי לכאן התחלתי את החיים. החוויה כאן ממלאת אותנו, מרגשת ומעייפת, זו חתיכת חווית חיים".
עד מתי תישארו?
"חשוב לי להתמיד, אמרתי שנהיה כאן חמש שנים ואחרי זה נחשוב שוב. מאוד נקשרתי לילדים. מיציתי את עניין הקריירה, ומרגישה שאימהות יותר מספקת. דור, גם בגלל גילו, במקום אחר ממני. אני יודעת שזה זמני ובלתי נסבל לחשוב על היום שבו נצטרך לעזוב".
זו מתנה שאי אפשר לעכל אותה
אלדד מרום (47) היה בעל עסק לארגון תערוכות ומכירות יצירות של אמנים, ובעברו מאמן ילדים ונוער. הנסיעות והאינטנסיביות הביאו אותו לחפש משהו יותר רגוע, בדגש על עבודה עם ילדים באזור הצפון. הוא ואשתו אורית הם הורים ללב, 13, ותמיד רצו ילדים נוספים. "לא הצלחנו להביא עוד בגלל בעיה בריאותית", הוא מספר. לפני ארבע שנים הגיעו מיישוב לוטם לכפר הילדים בכרמיאל, שם הצטרפו לביתם 12 ילדים.
כשעברו, בנם לב היה בן תשע, והשינוי עבורו היה דרמטי. "רוב הילדים היו גדולים ממנו, זה היה מאיים ולא הייתה לו את הפינה שלו, פתאום אמא ואבא לא נמצאים לידו, היה לו קשה", מספר מרום. "לאט לאט הוא למד להעסיק את עצמו ולהשתלב. אבל קנאה כלפיו תמיד יש, למרות שמבחינה פיננסית הם מקבלים פי ארבע ממנו, כל השפע שיש בכפר הוא עבורם".
כשיחידה משפחתית קטנה ואינטימית עוברת למגורים בכפר ובביתה משתלבים עוד 12 ילדים, האינטימיות נפרצת. מרום מספר שהפרטיות הזוגית מאוד נפגעת. "השנה הראשונה הייתה הכי קשה, כי זו פעם ראשונה שהיינו יחד מהבוקר ועד הלילה. אם פעם היו תפקידים מסוימים, פתאום הם התחילו להיות חופפים, שליטה ואחריות על הילדים. ואם פעם הייתה לי בעיה מול הבן היחיד שלי בנושא חינוך, עכשיו יש לי עוד 12 כאלה. פתאום כל הילדים יודעים כל דבר, ואין להם נאמנות כמו שיש בדרך כלל לילדים שלך אז הם יכולים להעביר הכל לכל הכפר. האינטימיות נהרסת וצריך לבנות אותה מחדש, אבל אפשר לייצר אותה ויש כל הזמן תהליכי למידה".
איך נראה יום בחייכם?
"אורית היא הורת בית, עובדת מהבוקר עד חמש וחצי. היא דואגת ש-13 ילדים יתלבשו ויאכלו, יקבלו ריטלין בזמן, ויעלו להסעות. מהרגע שהם הולכים לבית הספר יש לה זמן לנשום. ב-12:30 יש מטבח מרכזי, משם מביאים את ארוחת צהריים, אז היא דואגת שכולם יאכלו, יכינו שיעורי בית, יילכו לחוגים. היא עובדת מול המורים בבי"ס ומורים פרטיים. אני עובד בכלבייה עד 12:30, ובמקביל לומד לתואר שני בפילוסופיה והוראת אזרחות. מ-17:30 ועד שהולכים לישון אני עובד, דואג לארוחות ערב, דואג שכל אחד יעשה את תפקידו בבית: ינקה שולחן, ישטוף כלים".
אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד, על אחת כמה וכמה שכשמדובר בתוספת של 12 ילדים למשפחה. בכפרי הילדים יש עובדים רבים שתפקידם לסייע למשפחות: הנהלה שנותנת מענה לכל שאלה ובעיה, הדרכות קבועות, עובדי תחזוקה, עו"ס צמוד או צמודה לכל משפחה. בכפר יש מרכולית, וכל משפחה מקבלת תקציב לפי מספר הילדים. כדי לשלב ילדים במשפחות, עורכים התאמה בין האופי של בני הזוג לאופי של הילדים, מתאימים בין הילד והצרכים שלו לבין משפחה שתוכל לעמוד בכך.
כשמרום מדבר על האנשים שמתאים להם לגור בכפר כזה ולנהל משפחה מורחבת, הוא מאוד ברור: "אנשים שבאים ממקום של נתינה, אנשי חינוך במהותם, גמישים בהתנהלות בהשקפות באורח החיים, וצריך להיות להם אכפת מאחרים ומעצמם", הוא מדגיש. "רוב הזוגות מחזיקים בממוצע חמש שנים בכפר. עברו ארבע ואני לא מרגיש שחיקה, להיפך, ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר אוהב ומעריך את המקום ומרגיש שאני בצמיחה. מה שאני מקבל מהילדים הוא פי אלף יותר ממה שבאתי לתת".
מה הכי קשה?
"ההתמודדות הרגשית, היא עולה על כל קושי לוגיסטי. יש הרבה ילדים עם הרבה בעיות רגשיות. אלו ילדים שהרווחה הוציאה מהבית על רקע הזנחה או אלימות ויש כאלה שזו בחירה שלהם, כי הם מבינים כמה הכפר נותן".
יש גם כשלונות?
"היה כאן ילד שעזב השנה. אמא שלו חד הורית, הביאה אותו לכפר כי לא הצליחה להתמודד איתו ולהעמיד לו גבולות. הוא בכיתה ו' אבל הגיע עם ידע של כיתה ב', השקענו בו שעות ארוכות בכל יום, והרמנו אותו מרמה של כיתה ב' לרמה של כיתה ו' בשנה. כל השנה הוא התלונן שקשה לו, לא התאקלם בבית ספר, והתלונן לאמא שלו שיש ילד אחד שמציק לו, אז היא החליטה להחזיר אותו הביתה. התחושה שלי היא של כישלון. אני משקיע את כל כולי בילד, ויודע שהוא היה מצליח, אבל הוא עזב, ולא הצלחתי להשאיר אותו כאן. כעסנו על אימו שהחליטה לקחת אותו, אבל בסופו של דבר, אלה לא באמת הילדים שלך, ואין לך שליטה על מה שקורה".
מה השתנה בך מאז שהגעת לכפר?
"אם הייתה לי רגישות, היא השתנתה. מצד אחד אני לא לוקח עליי, ומצד שני יש לי כאב גדול עליהם. שלחתי ילדים לחופשה הביתה לנובי גוד והם לא חזרו בזמן וההורים שלהם לא טרחו להודיע לי. חלק מהילדים חוזרים רעבים או בלי בגדים. אני לא מעיר להורים כאלה ולא שופט אותם. אני עדיין צריך ללמד אותם לאהוב ולכבד את הוריהם. אני נותן להם תחושה שזה הבית שלהם, וכך הם מרגישים. זו מתנה שאי אפשר לעכל אותה. ביום ההולדת האחרון שלי לא הפסקתי לבכות בגלל הברכות המרגשות שהילדים כתבו לי. אתה מבין כמה אתה משמעותי עבור ילד אחר".