דנה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) גדלה בבית הוריה במגדל העמק עד גיל 8. הנסיבות המשפחתיות העצובות שלה הביאו לכך שהיא נאלצה לעבור לפנימייה. היום היא בת 15, והיא לא חושבת שאי פעם תחזור הביתה, לבית של אחד מהוריה. "בית זה מקום שמרגישים בו בטוחים ואהובים, ויש שם מישהו שיתמוך בך ויאסוף אותך כשאת מתפרקת". הבית שבו דנה נולדה לא הצליח לספק לה את הצורך הכי בסיסי הזה.
"אבא שלי עבד בשיפוצים, והיה בעל חברת בנייה. באופן כללי הוא תמיד תפקד", היא אומרת. "אמא, לעומת זאת, לא הייתה יציבה בנפשה ונעדרה הרבה מהבית. הייתי מבקרת אותה בבתי חולים לחולי נפש. היא הייתה מאושפזת במחלקות סגורות בבתי חולים בגלל שסבלה ממניה דיפרסיה ולקחה סמים קשים. בתקופות האלו אבא שלי טיפל בי. גדלתי בבית עם אח שלי מצד אמא, והאחים שלי מצד אבא גדלו עם אמא שלהם, אבל שמרנו על קשר. יש לי פלשבקים מגילאי ארבע-חמש של אלימות כלפיי והרבה קושי. היו תקופות שאימא שלי לקחה סמים קשים ובשילוב עם מחלות נפש ותרופות, זה מתכון לאסון. לפעמים היא לא זיהתה אותי וגירשה אותי מהבית. היו שבועות שישנתי ברכב של אבא שלי כי לא היה בטוח עבורי להיות בבית". סבתא של דנה נפטרה בגיל 50. גם היא נטלה סמים קשים עד למותה. "אם הייתי נשארת בבית רוב הסיכויים שזה היה מסלול החיים שלי", היא אומרת.
דנה מספרת שבתקופות שאימה הייתה בסדר, היא עשתה את כל המאמצים לספק לה ואחיה את צרכיהם, אבל אביה הבין שלא טוב לה לגדול ככה, והוא פנה לשירותי הרווחה וביקש את עזרתם. ברווחה בדקו את המצב, ומצאו את האם לא כשירה לגדל שני ילדים. האם עמדה בפני בחירה בלתי אפשרית: לגדל רק ילד אחד מבין השניים. "אני זוכרת שאבא שלי הכניס אותי לאוטו, ואמר לי שאני לא חוזרת יותר הביתה", מספרת דנה. "הגעתי לפנימייה דתית למרות שלא הכרתי את המסגרת הזו ואורח החיים הזה, ומאותו יום נשארתי שם. הייתה לי אי וודאות גדולה, לא הבנתי למה שמו אותי שם ומה קורה, הרגשתי מפוחדת ונבגדת. עבר הרבה זמן עד שמצאתי מי אני".
המדריכים דחפו ועודדו אותי להתקדם
בשנים הראשונות דנה הייתה תלמידה טובה ואהובה בפנימייה. אבל אז אחיה נקלע לתאונת אופנוע שהותירה אותו עם רגל וחצי אגן קטועים, ומצבה של דנה החל להתדרדר. "המצב במשפחה היה ממש נורא. ביקרתי אותו הרבה בבי"ח, הפסדתי לימודים ולא היה שם מישהו שיכול לעזור לי ולתמוך בי. די מהר התחלתי לברוח מהפנימייה ולהסתובב ברחובות. אבא שלי לא היה נוכח בתקופה הזו, הוא הכיר בת זוג שלא אהבה אותי ולא הסכימה שאבוא אליהם הביתה. היו תקופות שהייתי בנתק גם מאמא. לקח המון זמן עד שנתנו לי להגיע אליה הביתה כי כל הזמן בדקו אותה ועקבו אחריה כדי לדעת שהיא לא מכורה לסמים, ושלא תפגע בי. לפעמים פגשתי אותה במרכזי קשר. אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות 'להחזיר אותי לדרך הישר', החליטו בפנימייה שאני לא מתאימה למסגרת".
דנה חזרה הביתה בגיל 12 במחשבה שהכל יהיה יותר טוב. "חזרתי לגור עם אמא של האחים שלי, שהייתה גרושה מאבי ואימצה אותי כילדה רביעית, משום שהמצב שם היה יותר טוב מהבית של אמא שלי, וכאמור עם אבא שלי לא יכולתי לגור בגלל החברה שלו. גרתי שם קרוב לשנתיים. אמא של האחים שלי טיפלה בי כמה שיכלה אבל זו לא דאגה של אמא, והייתי די מוזנחת. אף אחד לא דאג ללימודים שלי. הייתי במעקב אצל הרווחה, וכשפנו אליי אמרתי שלא טוב לי ואני רוצה לעזוב את הבית. הלכתי לראות פנימיות וכך הגעתי לפנימיית אהבה".
דנה ואהבה הפכו לסיפור הצלחה. "הם לוקחים חיים של ילדים והופכים אותם להרבה יותר טובים ממה שהיו להם וממה שהיו יכולים לקבל בבית. דואגים כאן לתזונה נכונה, לימודים, חוגי העשרה, מפגשים חברתיים. לי לי לא היה את זה בבית. הדבר הכי טבעי הוא שהורה יגדל את הילד שלו, אבל יש הרבה הורים שאין להם יכולת כלכלית, נפשית ורגשית לגדל ילדים, וכך הילד יכול להידרדר לסכנה, גם אם יש לו פוטנציאל אין לו סיכוי לממש אותו. כאן אני מקבלת כלים להצלחה. אני מרגישה שבזכות הפנימייה החיים שלי כרגע, וגם בעתיד, יהיו יותר טובים ומוצלחים לעומת מה שהייתי מקבלת בבית".
מגיל צעיר אובחנה דנה כמחוננת. בכיתה ז' למדה במגדל העמק בעתודה מדעית 5 יחידות אנגלית, מתמטיקה ופיזיקה. "פוטנציאל תמיד היה, אבל לא היה מי שיעזור ויתמוך לממש אותו. כשהגעתי לפנימיית אהבה ישר ראו שאני לא כמו כולם. המדריכים דחפו ועודדו אותי להתקדם. שלחו אותי לבתי ספר הכי טובים באזור, והציפיות ממני גרמו לי לרצות לא לאכזב, ולדחוף את עצמי קדימה. כל תחום דעת שיכולתי ללמוד, פשוט טרפתי. זה נתן לי סיפוק שאני יכולה ללמוד ולהצליח, ולשבור סטיגמות של ילדי פנימייה. היום אני לומדת באוניברסיטה משפטים, נלחמתי בשביל לקבל את זה, למדתי למבחנים, והוצאתי ציונים הרבה יותר גבוהים לעומת תלמידים שהגיעו מהריאלי בחיפה. התמיכה הרגשית והכלכלית שקיבלתי בפנימייה אפשרה לזה לקרות".
אפשר להרגיש בפנימייה כמו בבית?
"בית זה מקום שמרגישים בו בטוחים ואהובים, ויש שם מישהו שיתמוך בך ויאסוף אותך כשאת מתפרקת. כרגע הפנימייה היא באמת הבית שלי. אני אהובה ותומכים בי. הרבה אנשים כאן הם כמו המשפחה שלי והמגורים שלי הם בית לכל דבר ועניין".
דנה מנסה לשנות את הסטיגמה כלפי ילדי פנימיות. "אנשים לא מאמינים שאני בפנימייה כי אני נראית ומתלבשת כמו כולם. אבל אנשים כמוני פשוט נולדו עם פחות מזל, זה לא אומר שצריך לבודד אותם אלא לעזור להם ולצרף אותם לחברה". היא גם דואגת להוות דוגמה לשאר הילדים במקום. "אני מנסה להוביל אותם למקום טוב, שיראו מה אפשר לעשות למרות שאתה בפנימייה. יש הרבה ילדים רגילים שלא הולכים ללמוד משפטים, ולא מוציאים את הציונים שאני הוצאתי".
יש גם קשיים?
"הפנימייה נותנת את מה שהיא יכולה, אבל כמובן שזה לא כמו ילד רגיל שמקבל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה במשפחה נורמטיבית. אבל בזכות הכסף שהפנימייה מקבלת מתרומות יש לילדים אפשרות לפתח את עצמם ואת עתידם. יש ילדים שיש להם פוטנציאל אדיר להצליח. צריך לתת לפנימייה הזדמנות לעזור לנו כמה שאפשר ולהעניק לנו חיים רגילים".
אי אפשר לחזור הביתה
בישראל היום יש כ-111 מעונות בכל רחבי הארץ, שבהם מתחנכים 7,000 ילדים מגילאי 8-18 המוגדרים כילדים בסיכון. אלו הן פנימיות השירות לילד של משרד הרווחה, שהמאפיין העיקרי שלהם הוא ילדים שנולדו עם פוטנציאל תקין, ובגלל רקע קשה בבית כמו אלימות והזנחה וכישורי הורות לא תקינים, הם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל האישי שלהם וסובלים מבעיות רגשיות והתנהגותיות, חסך בלימודים ותפקוד חברתי לא תקין. לדברי יואב אלפבוים, מנכ"ל אהבה כפר ילדים ונוער ויו"ר העמותה לקידום ילדי פנימיות הרווחה, ילדים רבים עדיין נמצאים בבתים שאינם מיטיבים עימם משום שמשרד הרווחה עדיין לא השכיל לפתח מספיק פתרונות לקהילה. "ילדים שמגיעים אלינו הם ילדים שמרבית משפחותיהם נמצאות מתחת לקו העוני, ולזה מתווספים חוסר תפקוד הורי והזנחה", אומר אלפבוים.
יש ניסיון לשלב את הילדים בבתים שלהם, או שילד שמגיע לפנימייה נשאר בה?
"המגמה היא לנסות לשלב בחזרה בבית אם יש התקדמות בתוך הבית מבחינת הסביבה וההורים, אבל הרבה פעמים ילד נשאר עד גיל 18. כשילד שוהה במסגרות הוא מתקדם בצורה מפליאה, מגיע להישגים והופך על פי החזון שלנו להיות משויך למרכז החברה הנורמטיבית: מתגייס לצה"ל או לשירות לאומי. ועם זאת, המשפחה שלו תקועה באותו מקום ומצב שבעטיו יצא מהבית. כשמביאים ילד לפנימייה הוא נכנס לסביבה מגנה שמצבה הכלכלי יותר טוב מאשר בבית, יש בה תנאים פיזיים יותר טובים, ומערכת טיפולית שמקיפה אותו ומנסה לקדם אותו. זה לא קורה בסביבתו הביולוגית, ולכן בגיל 18 הוא לא יכול לחזור הביתה כי אין מי שימשיך לתמוך בו. למרות שהם בני 18, הם עדיין זקוקים לבית חם וסביבה תומכת".
יש לזה פיתרון?
"פיתחתי מערכת שנקראת 18 פלוס, שבה אנחנו מספקים לצעירים דיור, צוות מלווה באופן אינטנסיבי, שחציו חי איתם ומלווה אותם עד הרגע שבו הם מרגישים שהם יכולים לעמוד על שתי הרגליים באופן עצמאי".
אלפבוים מספר שזו תקופה ארוכה שהפנימייה במאבק מול משרד הרווחה, משום שהתעריף שהמשרד משלם להם עבור אחזקת הילדים לא מספיק ולא שקוף. "יש מסמכי מכרז של משרד הרווחה שבהן מפורטות דרישות מדויקות למה שהמערכת צריכה להעמיד כדי לטפל בילדים, אבל אין פירוט כמה המשרד משלם על כל דרישה. הן מחלקת המחקר של הכנסת והן מבקר המדינה פרסמו נתונים שמאוששים את טענתנו, לדוגמה עלות לשיעורי עזר בחודש הוא 340 שקל, אבל משרד הרווחה משלם לנו 109 שקל".
לדבריו, בשנים האחרונות נסגרו מספר פנימיות בגלל מצבן הכלכלי. "יש פנימיות נוספות שמצבן הכלכלי חמור, וחלק מהילדים האלה מסתובבים ברחובות. אני יודע שמשרד הרווחה לא מצא פתרון לכל ילד, ואם לא יהיה שינוי בתקציב, תסגרנה עוד ועוד פנימיות. לפני כשנתיים קבע ביה"ד המנהלי שעל משרד הרווחה להעניק תעריף מספק, שיספק חיים נאותים לילדי פנימיות. אבל בינתיים הוא לא פועל כך. אם אני לא אמצא אנשים טובים שיהיו מוכנים לממן את הילדים הללו, אין לי מאיפה לקחת. אנו פושטים יד, אבל יש לי ילדים שאני לא יכול להוציא אותם לחוגים או למסיבות, או לקדם אותם בלימודים. אם היה מספיק תקציב לשיעורי עזר, לא הייתי נאלץ לקושש כספים והתלמידים היו מקבלים קידום לימודי. לעומת שאר המנהלים, אני איכשהו מצליח לגייס כספים, אבל אנחנו לא נבחרים על פי יכולת גיוס כספים אלא על פי יכולת הטיפול והחינוך שלנו. ממשלת ישראל שהפריטה את השירות מצפה שאני אממן חלק מהשירות הזה".
תגובת משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים: "משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים מטפל בכ-6,400 ילדים ונוער באמצעות פנימיות. המשרד מפעיל מגוון של פנימיות במטרה לדייק במענים הניתנים לחניכים בהתאם לצרכים השונים הקיימים. המשרד נותן באמצעות הפנימיות מענה רב מקצועי וכולל לילד בכל תחומי חייו: משפחתי, לימודי, חברתי, רגשי וחינוכי. התעריף החודשי הקבוע לכל ילד ונער עומד על בין כ-6,000 לכ-10 אלפים שקל בחודש. כמו כן מוענק סל של הוצאות נלוות בשווי של כ-2,000 שקל הכולל החזר הוצאות לילדים על טיולים, דמי כיס, קייטנות, ספרי לימוד, ביגוד והנעלה, שיעורי עזר פרטיים, חוגים, נסיעות לחופשה ועוד. בנוסף לתעריף ולסל יש החזרים לפנימייה בגין שכר דירה, שמירה ורכז ספורט. כלל החניכים במסגרות חוץ ביתיות של המשרד מבוטחים ביטוח שיניים כולל בחברת הראל וזכאים לכיסוי ביטוחי מלא. מעבר לכך, עבור כל חניך ניתן לפנות לוועדת חריגים למימון מענים בהתאם לצרכים הייחודיים שלו. תמיכת המשרד בפנימיות גדלה בשנה האחרונה והתעדכנה מחודש אוגוסט 2017 במספר סעיפים: עודכן שכר מנהל פנימייה, עודכן שכר פסיכולוג בפנימייה, עודכן שכר הפסיכיאטר, הורחב החזר שכר הדירה עבור כלל הפנימיות, כולל אלו המחזיקים מבנה בבעלותם.
"לצד עדכון התעריפים המשרד לראשונה בנה תעריפים בהתייחסות למודל ההפעלה: נבנה תעריף ייחודי לפנימיות במודל הורי מפוזר בקהילה תוך התייחסות לייחודיות המודל ולמשמעות התקציבית של הפעלתו. נבנה תעריף ייחודי ומעודכן לפנימיות הקצה ולפנימיות הפוסט אישפוזיות תוך התייחסות לצרכי האוכלוסיה ולמענים הייחודים לה".