לכל הורה יש מוד בסיסי של "מצב חשש". אנחנו חיים עם מיליון דאגות קטנות, עם אינסוף התלבטויות ושאלות כמו האם כל הילדים ככה? כדאי שנעשה משהו? שנתערב? זה נורמלי? אלו חששות שמתגנבים אלינו כבר עם האחוזונים של טיפת-חלב וממשיכים ללוות אותנו הרבה אחרי שהילדים יצאו מהבית. כל שינוי משמעותי בחיים שלהם מביא גל של דאגות חדשות, אז טבעי לגמרי שהקשרים הראשונים שלהם וההתנסויות החדשות בזוגיות, יגרמו לנו קצת... לחץ.
הלחץ נושב משני הכיוונים. מצד אחד, קשה לנו לחשוב על הילדים שלנו בתור אנשים בוגרים ומיניים והאפשרות שיתנסו ויפגעו מפחידה אותנו. מהצד השני, אנחנו רוצים שיאהבו ויתנסו ויתרגשו – אבל הזוגיות של מתבגרים נראית כל כך מבולגנת מהצד. היא סוערת, כועסת, דרמטית, מבלבלת. יש לנו רצון טבעי להגיב, לעשות סדר, להתערב כדי למנוע את מה שאנחנו משוכנעים שעוד רגע יקרה. אבל התגובות האלו בעיקר מעוררות התנגדות וגורמות למתבגרים לדחוק אותנו החוצה. ברוב המקרים הן יותר פוגעות ממועילות: במקום לעזור להם לחוות קשר והתנסויות טובות הם לומדים להחביא את הקשר מאתנו. אז איך לא נותנים ללחץ להשתלט? איך יודעים מתי להתערב ומתי לא?
אם הקשר שלהם טוב, עדיף שלא נתערב. עדיך שנתמוך ונעודד. כן, גם אם אנחנו לא אוהבים את בן או בת הזוג שהם בחרו. הקשר הוא לא בחירה שלנו והתערבות בקשר טוב בעיקר תפגע במערכת היחסים שלנו עם המתבגר או המתבגרת. יש כל מיני סימנים שיעזרו לנו לזהות שזה קשר טוב, כמו אם שמענו-על ופגשנו-את החבר החדש, אם הילד מספר בגאווה והתלהבות על החברה, אם הם עדיין מקדישים זמן לתחביבים ישנים ונפגשים עם חברים בנפרד, אם יש ביניהם דמיון מבחינת גיל (פער של שנה-שנתיים). אם אנחנו עדיין לא בטוחים, נוכל לגשש איתם ולנסות הבין אם הם מרגישים שהחבר או החברה מפרגנים להם, שהם יכולים לסמוך על הצד השני ויכולים לוותר על פוזה כשהם רק שניהם יחד.
ובאיזה קשר כדאי להתערב? קשר שהולך לכיוון של פגיעה. בתור מבוגרים, "פגיעה" הרבה פעמים מקפיץ אותנו ישר למחשבה על אלימות פיזית, אבל בקשרי מתבגרים פגיעה היא הרבה פעמים רגשית. פגיעות רגשיות יכולות להתבטא אצל מתבגרים בחוויות של קנאה ורכושנות, חוקים והגבלות בקשר, חוויה של תלות בצד השני או הזנחה של ה"אני". לכל הפגיעות האלו יש סימנים מקדימים שנוכל לזהות: פרידות והפסקות חוזרות בקשר, שינויים משמעותיים בהתנהגות ובלבוש, התרחקות מחברים או תחביבים ותיקים אחרי הכניסה לקשר, הסתרה של הקשר, או הפרש גילאים של למעלה משנתיים-שלוש. קשרים עם המאפיינים האלו צריכים להדליק לנו נורה אדומה כי הם יכולים לרמוז שיש צד אחד שמשפיע בצורה חזקה מדי על הצד השני. אלו מאפיינים שרומזים שמערכת היחסים אולי לא מאוזנת ועשויה להגיע למקומות פוגעניים.
יש המון סימנים אדומים שרק מי שבתוך הקשר יכול לזהות. בתור מסתכלים מהצד לא תמיד נראה שינויים חדים במצבי רוח, חטטנות ופולשנות, דרישה להוכחות של אהבה, התפרצויות זעם, הצצה בהודעות וואטסאפ ועוד ועוד. אבל המתבגרים שלנו יראו
הדבר המשמעותי ביותר שנוכל לעשות כדי לעזור לילדים שלנו הוא לדבר איתם על סימנים של קשר טוב וקשר פוגע לפני שהם נכנסים לקשר, לפני שזוגיות נמצאת בכלל על הרדאר שלהם. יש המון סימנים אדומים שרק מי שבתוך הקשר יכול לזהות. בתור מסתכלים מהצד לא תמיד נראה שינויים חדים במצבי רוח, חטטנות ופולשנות, דרישה להוכחות של אהבה, התפרצויות זעם על חפצים, הצצה בהודעות וואטסאפ ועוד ועוד. אבל המתבגרים שלנו יראו. אם נדבר איתם על מאפיינים של זוגיות טובה וזוגיות פוגעת, נגדיל את הסיכוי שיזהו את הסימנים האדומים בעצמם. נגדיל את הסיכוי שיקבלו החלטות טובות יותר בבחירת בן או בת זוג. ואם המתבגר או המתבגרת שלנו כבר בתוך קשר שאנחנו חוששים ממנו, כדאי שנתערב – גם אם הם יכעסו עלינו. לפעמים אנחנו צריכים לעזור להם מדברים שהם עדיין לא רואים.
אלפי גלברד - מוביל פרויקט "כל השאלות נכונות - התבגרות ומיניות בריאה", בעל תואר שני בפסיכולוגיה. לכל שאלה או התלבטות – אתם מוזמנים לשלוח מייל.