אמהות רבות מרגישות לפעמים שהן מתרוצצות בתוך גלגל בכלוב עכברים, תחושה סיזיפית של מציאות מתישה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, יום אחר יום. שרה, אם לשלושה ובעלת הבלוג 'אמא שפויה', הרגישה בדיוק ככה כשעלתה במוחה שוב ושוב המחשבה המציקה: "מה יקרה אם אפסיק לעשות הכל בעצמי? מה אם אפסיק להיות הראשונה שקופצת כשצריך להחליף לתינוקת, לתת לפעוט מים או לקבוע תור לרופא לבעלי?" היא החליטה לגלות בדרך היחידה שאפשר: היא פשוט הפסיקה.
"תנסו את זה בעצמכן", היא קוראת עכשיו לאמהות העולם, לאחר שערכה על עצמה את הניסוי המאיים. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הדברים לא ייעשו? נו, בסדר. תחשבו על הצד החיובי: מה אם פתאום מישהו אחר יתפוס את מקומכן ויתחיל לעשות משהו? כאמהות, אנחנו נוטות לשים את העולם כולו על הכתפיים. כן, לרוב אנחנו האחראיות הראשיות על הילדים ועל הבית, אבל לפעמים גודל ה׳משרה׳ הזאת יוצא מפרופורציות ואנחנו לוקחות עלינו תפקידים מוגזמים. לפעמים אנחנו מחליטות מראש שקל יותר לעשות את הדברים לבד מאשר לחכות שמישהו אחר יעשה אותם".
שרה מזכירה את הנטייה הנשית לשים את עצמך במקום האחרון, וההזנחה האישית שמתרחשת כשאישה מביאה ילדים היא בעיה מוכרת. "יש עוד סיבה חשובה להפסיק לעשות הכל בעצמנו", היא מזכירה. "ככה נעזור לבני משפחתנו ללמוד לעשות את הדברים האלה בעצמם". שרה מחלקת את מסקנות הניסוי לשני חלקים חשובים, הילדים והבעל, ומתארת את התמורות שהתרחשו בכל אחד מהם:
הבעל
"ממה שראיתי, רוב הבעלים כן רוצים לעזור. אני שתלטנית ויש לי דרישות מאוד מסויימות לגבי הכל בערך. כשהבאנו ילדים לקחתי על עצמי את רוב המשימות, כי אני יודעת איך אני רוצה שהדברים ייעשו. הבעיה היא שעכשיו בעלי לא יודע לעשות הרבה דברים ושהוא מרגיש מאויים כשהוא עוזר כי הוא לא עושה את הדברים 'נכון'. עכשיו הוא כבר לא יוזם מעצמו לעזור איתם. במהלך הניסוי ישבתי לאכול אחרי שכולם סיימו (כי ככה זה אמהות) והרחתי חיתול מסריח. נלחמתי בדחף שלי לעצור הכל וללכת להחליף לו. כולם התחילו להתלונן על הסירחון ובעלי, שראה שאני עוד אוכלת, טיפל בזה. בלי שאלות, בלי תלונות. עוד שינוי שערכתי: פיניתי זמן לעצמי, בלי הפרעות. לא ביקשתי רשות, הצבתי עובדה. הילדים הם אחריות משותפת".
הילדים
"חייבים להפסיק לעשות הכל בשביל הילדים. אם אתם כמוני, תופתעו לגלות כמה דברים הם יכולים לבצע לבד. לפני הניסוי עשיתי הכל בשביל בת הארבע שלי. עכשיו אני דוחקת בילדי שיהיו עצמאיים כמה שיותר. אני מבטיחה לתת להם מספיק זמן להשלמה מוצלחת של המשימה, בידיעה שאולי בפעם הראשונה זה לא יצליח, ולפעמים גם בשניה. צריך סבלנות, וזה עובד".
לסיכום, כותבת שרה: "עשיתי הרבה שינויים בבית מאז הניסוי הזה. הפסקתי לנסות לעשות הכל בעצמי. בעלי עושה הרבה יותר, הוא לוקח זמן כדי לבלות עם הילדים ואני מאושרת לראות את הקירבה שלהם. האיזון בין התגובה לצרכים שלהם לביני משתפרת. חלק מהתגובות באו ללא ספק מתוך צורך שלי ולא שלהם. כל זה משתפר ככל שהם גדלים והעשים אובייקטיבית עצמאיים יותר, אבל זו גם תוצאה ישירה של ההחלטה לקחת צעד אחורה. ניכר שהילדים חשים מועצמים והם נוטים יותר לנסות דברים חדשים. החלק הטוב ביותר? זכיתי לנשום. אני קוראת ספרים, אוכלת אוכל בעודו חם ועוצרת לטעום אותו".
>> "לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי יוצא מוקדם": מונולוג של אבא