בא לי לכתוב על הפרעות קשב וריכוז - להפתח, לספר, לשתף את התחושות, אבל אני מחוייבת לפרטיות של הילדים שלי, של שלושתם. בא לי לכתוב על הבדידות הגדולה שעולה שעה שגננת או מורה מציפה את הנושא, על האופן שבו הילד היקר שלי שאני מכירה כל כך טוב ויותר מכולם - לפתע נתפרת עליו תווית שאני בעצמי מערערת עליה כל כך.
אני רוצה לשפוך את ליבי ולכתוב על האבחונים ועל החרדה שממלאים את ליבנו - ההורים. פתאום מפגש, ואז עוד אחד, ואז עם אחר, ואז שוב מקבלים הפנייה, ואני כאמא טובה - כמובן שהולכת לכולם, וגוררת איתי את הילד המושלם שלי, הילד הזה שבדיוק כמותו רציתי, ומספרת לו בדיות שאלו בעצם חוגים לילדים מצטיינים. ואז מגיע סיכום כתוב - וגם בו יש עוד המון הפניות, כי בעצם... קשה לגורמים לקחת אחריות - וקל יותר להמשיך להפנות.
מתחשק לי לכתוב על ההשוואות בין הילדים השונים, על האופן שבו פתאום מכוונים פנס גדול ועוצמתי רק לקשיים, והיתרונות הבולטים של הילד קצת נשכחים. ההגדרה היחידה שאני מוכנה לחיות איתה בשלום היא "עיכוב התפתחותי" כי אני מאמינה שהילד שלי ישלים את הפער, שהוא יתפוס את הכל ברגע הנכון לו - שהוא יבשיל לתוך כל הציפיות האלה שיש ממנו, ברגע שיהיה פנוי וסקרן לכך: שהוא יצליח לשבת יותר מ-5 דקות על הטוסיק, שיהיה קצת פחות קולני, שיהיה יותר רגיש ומודע למה שהוא אומר לילדים אחרים, שיביע סקרנות מלאה למילה הכתובה, שיצליח לאחוז עפרון ולהעתיק מילה, שיצליח לגזור ולצייר מבלי להחליף ידיים.
הרי הילד הזה שלי, יכול לשבת שעה שלמה מול ספרים שמסקרנים אותו ומעניינים אותו, ואותו ילד יודע ללחוש לי באוזן סודות וקסמים, ואותו ילד בדיוק לא מוכן שנשים מלכודות עכברים בבית מחשש שימותו, ושחס וחלילה לא נפגע בגזעו של שום עץ, ואותו ילד בדיוק מבקש ממני לכתוב עבורו סיפורים, ואותו ילד בדיוק למד לשחות לגמרי לבד בגיל 4. הוא גם קולע לסל ורוקד קפוארה.
"מקווה בכל מאודי שהוא לא מבין כלום"
בנוכחות הילד החכם והסקרן שלי נשאלות שאלות בחדר: "הבנתי מהדו"ח גננת שקשה לו בהקניות ויש קושי במוטוריקה עדינה", ואני משירה מבט לאותם מומחים ובשפה של בוגרים שצפה אל מעל אוזניו של הילד הרך שלי אני שואלת: "אין בעיה להמשיך בשיחה, אבל יש חובת נוכחות של האוזניים הצעירות?" והם פתאום מבינים את סוג ההורה שאני - זה שמבקש לא להגדיר את ילדו - בטח שלא בנוכחתו - בוודאי שלא בגילו הכל כך צעיר, זה שמאפשר לילד עוד להפתיע אותי ואת עצמו ואת כל האחרים. והם כולם אומרים לי שאפשר להמשיך בארבע עיניים - ואנחנו סוגרים את הדלת ומבקשים ממנו לשבת רגע לשחק בחוץ. ובכל השיחה - ולא חשוב כמה היא חשובה - אני חושבת עליו - ועלי - ומה אנחנו עושים פה - ומה הוא מבין מכל זה, מקווה בכל מאודי שהוא לא מבין כלום.
אני רוצה לכתוב על השיחות בין ההורים השונים, על זה שפתאום זה אצל כולם כך בבית, ילד אחד עוד מחליף ידיים ואחר קצת צובט ילדים, וילד אחר מרחף ויש גם ילדים שפשוט לא מקשיבים, ואת רובם שולחים לאבחונים, ועל ראש כולם מרחפת עננת שורת האבחון התחתונה. ואני חושבת ותוהה האם ההפרעות האלה הן סוג של שפה חדשה? הרי כך ילדים מתנהגים, ריבונו של עולם! פעם ישבו מול רופא מומחה ששאל: "ואיך הוא בבית? ומה עם האחים? ומה מבחינת סף התסכול?" וילדי הקטן ישב על ברכי ואני אמרתי באלו המילים: "הוא קצת שובב, ולפעמים רב עם אחיו, והוא עדיין בוכה כשצריך, ולפעמים לוקח לו קצת זמן להרגע, והוא סקרן וחכם, והוא רוכב על אופניים כמו טיל, ושתדע לך דוקטור - זה בדיוק הילד שרציתי לעצמי." והרופא חייך - והוריד משקפיים - ולקח נשימה מתרגשת גדולה וגם הביט לי עמוק בעיניים. "כל הכבוד לך, הילד שלך זכה בך." זה היה מרגש עבורי ואני אנצור את הרגע הזה לעד. הרגשתי בכל נים בנפשי - שאני בעצם זכיתי בו - בילד המיוחד שלי שלפעמים יש לו צרכים מיוחדים.
וכשאני כותבת את המילים "צרכים מיוחדים" - אני לא מנסה להכנס למשבצת המאבחנת ולכותרות של בתי ספר עתידיים, אני פשוט יודעת שיש לו צרכים אחרים - פשוטו כמשמעו - הוא זקוק ממני לדברים מיוחדים: ליותר תשומת לב, יותר מרחבים, גבולות יותר ברורים, סבלנות גדולה יותר, תיווך מדוייק יותר, בהחלט יש לו צרכים מיוחדים - שלפעמים לילדים אחרים אין. בטלפון שלי שמורים סרטונים מיוחדים שבהם אני תופסת רגעים אחרים, הפוכים ממה שכל המומחים מציינים. הנה הוא עוקב אחרי הוראות מדוייקות של קוסם ביום הולדת בגן, והנה הוא מצייר ואוחז עפרון נהדר, וסרטון שלו מאזין לשעת סיפור בשקיקה.
"אני רוצה שידע שאני רואה את כולו, שאני פה לעזרתו"
אני לא מנסה להתריס, הנושא בוער בליבי, אבל אני מאמינה שפרט לאחוז נמוך מאוד מהילדים שאכן מתמודדים עם קשיים אורגניים אובייקטיבים לחלוטין, רוב הילדים שעל ראשם מתנוסס דגל ׳לקויי הלמידה׳ הם בכלל ילדים שמתמודדים עם מסגרות ׳לקויות הוראה׳. זה אומר שאת אותו נושא בדיוק שמנסה הגננת או המורה להעביר בלא הצלחה, יכול אותו הילד ללמוד במחצית הזמן בהקנייה קצת אחרת. אולי לילד קשה לשבת במפגש וללמוד על גוף האדם, אבל ביקור מסעיר במוזיאון - בדיוק על הנושא הזה ישאיר אותו פעור פה ומסוקרן שעה שלמה מלאת למידה. אני רוצה לכתוב על כל הילדים היפים והטובים האלה שהמבוגרים מסתכלים עליהם דרך משקפיים מאוד מסויימות, אני רוצה להציע משקפיים אחרות, אני רוצה להזכיר לכולם להתבונן ולהעצים דווקא את החוזקות.
אני רוצה לשפוך את ליבי ולספר על תחושות האשם, על השחזורים הרבים שבהם אני מנסה להבין איפה טעיתי - ומה עשיתי ומה גרם לו ׳להיות כזה׳ וזה הרי לא הגיוני והמחשבות האלה לא מועילות, אבל לפעמים הן מייצרות תקשורת חדשה ואחרת - קצת יותר מכילה - אבל במקביל הן מכרסמות הרבה חלקים בנשמה. נערמים אצלי בבית ערימות של מסמכים, של אבחונים חתומים, עם מספר רב של עמודים והסברים, זה ככה כבר שנים, ומתוך הדפים מצטייר לו ילד מאוד מסויים, ובכולם ממליצים לי על טיפולים רגשיים, רכיבה על סוסים, ריפוי ובעיסוק, פעילויות ספורטיביות לילדים מיוחדים, הדרכות הורים. אני רוצה לכתוב שאני מעכשיו מניחה לו להמשיך לעשות את שלו, ואני את שלי - בתיווך מתמיד בחיבוק ענקי. אני רוצה שידע שאני רואה את כולו, שאני פה לעזרתו.
יום אחד כשיגדל אשב ואספר לו איך נדרשתי בחוויתי שלי לשתול אותו, כעץ צעיר - ביער, איך הייתי צריכה לשים סביבו קנים תומכים וחוטים קושרים, איך הייתי צריכה לאזן ולשמור מכל משב של רוח, אזכיר לו על קשיי הצמיחה שהיו לו בדיוק באותם רגעים שבהם הוא נטע שורשים קטנים חכמים, בימים שבהם עיבה את גזעו והצמיח ענפים סקרנים לכיוונים חדשים. אספר לו ששמרתי מקרוב ואז קצת יותר מרחוק, אספר לו כמה מאושרת הייתי כאשר זיהיתי את הרגעים שבהם הוא כבר מצא חלקת אדמה פורייה משלו.