בתי בת ה-17 לומדת בבית ספר עיוני, בכיתת מב”ר (מסלול בגרות רגיל), ועומדת בפני בחינות הבגרות האחרונות. לא פשוט להיות אמא לנערה מתבגרת, כי מדובר בגיל בעייתי, מורכב ומסובך כל כך. בייחוד לאור העובדה שבזמן שבו ילדינו נדרשים להשקיע את מרב זמנם בלימודים ולהתאמץ כדי להצליח בבחינות הבגרות, דווקא התחום החברתי הוא זה שתופס חלק ניכר מזמנם. בכיתה של בתי רוב התלמידים הם לקויי קשב וריכוז ונוטלים ריטלין. זוהי כיתה קטנה (יחסית לשאר הכיתות בבית הספר), המונה 26 תלמידים, וכל אחד מהם דורש הרבה מאוד תשומת לב. יחד עם זאת, כולם נערים ונערות מקסימים באמת. אולם את מה שאירע לפני כמה חודשים לא יכולתי לצפות מראש.
“התעלמו ממנה כאילו הייתה אוויר”
בתי הייתה נערה מקובלת מאוד בכיתתה, סוג של “מלכת הכיתה”. עד שפרצה מריבה בינה לבין אחת הבנות בכיתה – מריבה סביב אחד הבנים שרצה לצאת עם בתי. הנערה שעמה התעמתה בתי החליטה ‘לעשות עליה חרם’, ומאז חייה של בתי השתנו מקצה לקצה. אף שהסיפור לכאורה הסתיים, עדיין איני מכירה היטב את כל הפרטים. בתי כמובן לא עדכנה אותי, ורק לאחר זמן גיליתי את העניין. מה שהצית בראשי נורה אדומה היה המקרה הבא: תלמידי הכיתה נערכו למסע בן עשרה ימים, שכלל לינה באוהלים ברחבי הארץ, וידעתי כי בתי תכננה כבר זמן רב להיות עם חברותיה הטובות באוהל אחד. כשבוע לפני הטיול החליטה בתי, להפתעתי, כי בשום פנים ואופן היא לא תצא לטיול. כשניסיתי לברר עמה את הסיבה לכך היא סירבה לשתף אותי, וגם המורה שלה לא ידעה להגיד לי מה הביא להחלטתה זו. רק אחת מבנות הכיתה, שאינה נמנית עם חברותיה הטובות, סיפרה לי על כך שהתפתח סכסוך לא פשוט בין אחת מבנות הכיתה לבין בתי – כשהראשונה טענה כי בתי ‘גנבה’ לה את החבר. כתגובה, שידלה החברה את כל שאר החברות הטובות של בתי לצאת בחרם כנגדה. בסופו של דבר, המורה וכמה תלמידים נרתמו לשכנע את בתי לצאת לטיול למרות הכול, ולשמחתי הרבה בתי השתכנעה ואכן יצאה. היא אפילו נהנתה, ונראה היה שהעניינים מתחילים להסתדר. אבל תוך זמן קצר התברר כי מיד לאחר הטיול החליטו אותן בנות, שהיו חברותיה הטובות ביותר, לממש את החרם שתכננו מבעוד מועד. מאותו רגע הן הפסיקו להתייחס אליה באופן מוחלט, והן עשו זאת באופן מופגן ובוטה ביותר. מדי בוקר, כשבתי נכנסה לתוך הכיתה, הן היו מתעלמות ממנה כאילו הייתה אוויר. מהר מאוד ניכרה אצלה הידרדרות חמורה גם בלימודים.
שיעור לחיים: לא לוותר להם!
באותו זמן הכירה בתי את החבר שלה, והוא זה שסיפר לי בפירוט מה עובר עליה. עקב כך החלטתי לערב את יועצת בית הספר ואת המורה, והן החליטו לשוחח בנפרד עם הבנות ועם בתי כדי להביא להפסקת החרם. מאז החרם אכן הופסק, וכל הבנות בכיתה חזרו לדבר עם בתי. אולם למעשה, העניינים לא חזרו לקדמותם. בתי עדיין מרגישה מנודה מעט, הקשר שלה עם החברות השתנה והיא כבר לא ששה לבלות איתן יחד. מבחינה חברתית בתי מרגישה בחוץ, עדיין. אין לי ספק שהחרם הזה עשה לה רע, ושהטראומה הזו תישאר בה לטווח ארוך. לזכות החבר של בתי ייאמר כי הוא היחיד שתמך בה באותן שעות קשות, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילולא זכתה לתמיכתו בזמן שבו בנות הכיתה נידו אותה.
הלקח שלמדתי מהחוויה שבתי עברה הוא שאנחנו ההורים חייבים לעקוב אחרי הילדים שלנו כל הזמן, על אף הקושי הכרוך בכך שהם לא נוטים לשתף את המבוגרים בעולמם. הורים, שימו לב לכל התנהגות מוזרה אצל הילד/ה – תמיד נסו לשאול ולבדוק, בכל דרך, בין אם תצטרכו לפנות לצוות בית הספר, לחברים לכיתה או להורים של ילדים אחרים שעשויים לשמוע את הילדים מדברים ביניהם. החשוב הוא לא להרפות עד שנמצא את הקושי של הילדים שלנו, כדי שחלילה לא נניח להם לשקוע בתוך הכאב ובתוך הדיכאון ולהגיע לנקודת אל חזור.
* מתוך "עשר פלוס"- מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות