הילד או הילדה כבר אמרו לכם שהם רוצים לעזוב את הבית? איך הגבתם?
תנו לי לנחש, אמרתם לה שהיא מוזמנת ללכת ולחפש לה משפחה חדשה ושיהיה לה בהצלחה. או שאמרתם לה שאתם מוכנים לעזור לה לארוז. או שאמרתם לו שהדלת תמיד פתוחה ושהוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה. או שפתחתם את הדלת בעצמכם והזמנתם אותו לצאת החוצה ולחפש משפחה חדשה.
הניחושים האלו מבוססים על מה שהורים סיפרו לי, כולל התגובה שלי ושל בן הזוג שלי לפני כמה שנים כשהבת שלנו, שהיתה בת שש, אמרה שהיא רוצה לעזוב את הבית.
מה שמשותף לכל התגובות האלו זו ההתמקדות שלנו ההורים בעצמנו. אנחנו נפגעים, בואו נודה. הקול הפנימי שלנו אומר לעצמו שמדובר בילד כפוי טובה, שלא מעריך מה שעושים עבורו. הקול הפנימי שלנו מרגיש אולי אשמה על כך שלא טוב לילד בבית. הקול הפנימי שלנו כועס, נעלב, עצוב, מתוסכל.
כל התחושות והרגשות האלה נורמליים וטבעיים לגמרי. אנחנו כל כך אוהבים את הילדים ומשקיעים בהם ולכן כשאנחנו מקבלים את הביקורת הזו זה מרגיש כמו כפיות טובה. אבל כמו לכל דבר, גם כאן יש מורכבות וגם כאן אפשר להציע פרשנות אחרת למצב.
איך תרגישו עכשיו אם אגיד לכם שאם הילדים שלכם אמרו לכם שהם רוצים לעזוב את הבית זה אומר שעשיתם משהו טוב בהורות שלכם? אני לא צינית.
ילדים שמדברים ככה להורים שלהם הם ילדים שלא מפחדים מההורים שלהם, שמרגישים ביטחון באהבה של ההורים. ילדים ש״מעזים״ לדבר ככה אלו ילדים שיודעים שהבית הוא מקום בטוח שבו אפשר להגיד הכל. כולל להגיד שרוצים משפחה אחרת.
להבדיל, ילדים שגרים באווירה של פחד, יחשבו את כל הדברים האלה אבל לא יעזו להגיד אותם בקול כי הם יודעים שהם יחטפו על זה.
הפרשנות הזו לא משחררת אותנו מלנסות לפענח עם עצמנו מה הסיבה להתנהגות של הילד (לא באותו רגע אלא רק אחרי שהאמוציות נרגעות). היא רק מראה שיש עוד דרך להסתכל על הדברים.
כעס וחוסר הבנה
בואו ניקח את זה אפילו יותר רחוק. תחזרו רגע לילדות שלכם.
נסו להיזכר בכל אותם פעמים שכעסתם על ההורים שלכם, שחשבתם שהם לא מבינים אתכם, שרבתם איתם, שהם הענישו אתכם. נסו להיזכר במקרים, אם היו, שבהם רציתם לעזוב את הבית. אולי אפילו ניסיתם לברוח, כבר לא יכולתם יותר.
איך שלא נסתכל על זה, בית הוא במובן מסוים גם בית כלא עבור ילדים, מהסיבה הפשוטה שבאמת אין להם חלופה. לא משנה כמה הסוהרים (אנחנו) נחמדים, נותנים, קונים. בסופו של יום, אנחנו מחליטים עליהם והם תלויים בנו להישרדות שלהם.
הם תלויים בנו שניתן להם קורת גג, אוכל, בגדים. הם תלויים בנו שנסיע אותם, שנקנה להם, שנדאג לטיפול רפואי כשצריך. וזה עוד לפני שדיברתי על התלות הנפשית שלהם בנו.
חשבתם פעם למה כל כך קל לשלוט בילדים? מאד קל לשלוט בהם כי הם לא יכולים להתאגד. תחשבו על זה: כל מיעוט אחר יכול להתאגד. התאגדות היא כוח, היא דרך אפקטיבית להשיג ולקדם זכויות.
הרבה מהזכויות של מיעוטים הושגו באמצעות התאגדות, למשל: נשים, אפרו-אמריקאים, עובדים, להטב״ים, בעלי מוגבלויות.
ילדים לא יכולים להתאגד. הם תלויים במבוגרים שיהיו בני ברית וישיגו עבורם זכויות. כנ״ל לגבי בעלי חיים, אגב, ולכן גם המצב שלהם הוא לא להיט. פרות, למשל, לא יכולות לצאת בהמוניהן לרחובות עם שלטים שעליהם כתוב: "תפסיקו לאכול אותנו. אנחנו לא סטייק!".
מרד גני הילדים
דמיינו את הסיטואציה הבאה: גן חובה באחד היישובים בארץ. רוני ניגש לבן ואומר לו: "תפגוש אותי בהפסקה ליד הנדנדה".
בהפסקה שניהם מסתודדים. רוני אומר לבן: "ראית איך הגננת העליבה את רותם הבת? וראית איך שהיא לא התייחסה יפה לנועם הבן? זהו, עד כאן. כבר אי אפשר יותר עם היחס הזה. אתה ואני נוביל מרד. רק ככה המבוגרים מבינים".
כשהגננת קוראת לילדים לחזור, כל הילדים נשארים בחצר, מסרבים לשתף פעולה. הם יוצאים החוצה, קוראים בדרך לעוד ילדים בגנים הסמוכים. מאות ילדים צועדים ברחוב וצועקים "די לדיכוי. די להשפלה".
הם מחזיקים שלטים לבנים חלקים (כי הם לא יודעים לכתוב עדיין).
ברור לגמרי שזו סיטואציה דמיונית לגמרי. ילדים לא נמצאים בשלב התפתחותי שבו הם מבינים ויכולים להתאגד ולכן הם נמצאים במצב קלאסי של הפרד ומשול: כל ילד וילדה בביתם, נתונים לגחמותיהם של המבוגרים.
איך אמר לי הבן שלי כשהיה בן שש? |איזה כיף לך שאת מבוגרת, אף אחד לא מחליט עלייך".
רציתי לענות ולהגיד לו שזה לא מדויק, שיש חוקים, שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. אבל שתקתי. באמת הבנתי למה הוא מתכוון וחשבתי לעצמי שעם כל כמה שמבוגרים מרגישים שמחליטים עליהם (בני הזוג, ההורים שלהם, הבוסים, המדינה), עדיין, זה מאד שונה.
לי כן יש אפשרות לעזוב את הבית. יש לי את האפשרות הכלכלית ואפילו החברתית לעזוב. זה לא יהיה קל, בכלל לא. אבל הודות לקידום הזכויות של נשים אנחנו כבר לא לגמרי תלויות בגברים כדי להתקיים (בהכללה כמובן. יש לא מעט שעדיין תלויות בגברים לחלוטין ולכן גם הן חיות בבית כלא, למרות שהן מבוגרות).
לילדים אין לאן ללכת, בטח שלא בגילאים הצעירים.
אם תחשבו על זה, תגלו שהרבה מהאתגרים שיש לכם איתם נובעים בדיוק מהמקום הזה שבו הם מרגישים שהם נתונים לחסדיכם. אם הם לא מרגישים בעלי ערך ומשמעות, אם הם מרגישים שלא סופרים אותם, הם יתנהגו באופן שיראה לכם שגם הם כאן ושיש להם מה להגיד. העניין הוא שככל שתמשיכו להתמקד בהתנהגות החיצונית, תכעסו עליה ותנסו לשנות אותה מבלי להבין את הזרמים הקרקעיים מתחתיה, ככה ההתנהגות תחמיר.
אז בפעם הבאה שבה הילד יגיד לכם שהוא רוצה לעזוב את הבית תהיו גאים בעצמכם שיצרתם בית שבו לא מפחדים להגיד לכם דברים כאלה.
ואז, אחרי שתנשמו ותשימו את האגו שלכם בצד, תזכרו שיש פה יחסי כוחות מאד ברורים ותמיד יש לכם בחירה להשתמש בכוח שלכם להיטיב ולאהוב. אחרי שתעשו את התרגיל המחשבתי הזה, יהיה לכם הרבה יותר קל לשאול את הילד שלכם אם הוא רוצה חיבוק.
ד״ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים. יש לה פודקאסט שנקרא הורימובדים שעוסק בכל מה שמעניין הורים.