שונה אנדרסון, עיתונאית אוסטרלית ואמא לשלושה, מאוד השקיעה בילד הראשון שלה וקצת התעייפה בשני ובשלישית. עכשיו היא כותבת וידוי שמעט אמהות יסכימו לחשוף, אבל הרבה יזדהו עמו מאחורי הצללים. ״אני שונאת לשחק עם הילדים שלי״, הודתה האם בדבר שכמעט מנוגד למהות האימהות כולה, אותו הדבר שרוב האנשים מדמיינים ומשתוקקים לו כשהם מצפים לילדים.
״עבור הילד הראשון שלי הייתי אמא מהממת״ מספרת אנדרסון. ״שיחקנו בבצק, עשינו שרשראות מחרוזים ושולחן היצירה שלנו התמלא בדגים וגלים שגזרנו מפלסטיק כחול. הייתי מתגלשת מאחוריו בכל המגלשות, עזרתי לו לאסוף זחלים מקירות מתפוררים וכמעט שלא הבטתי בטלפון כשביליתי איתו. זו, אתם בטח יודעים, ההגדרה המילונית לאמא טובה באמת. עם אחיו ואחותו של בני הראשון אני אפילו לא מחזיקה סטטוס של ׳אמא טובה׳ יותר. על פי ההגדרות הללו היום אני יצור אמהי מהסוג האומלל, העגמומי והמזניח.
אני חושבת שהבעיה היתה שהתאמצתי יותר מדי בבת אחת. עשיתי הכל מהר ומוקדם מדי וכשהגיע הילד השני והיה מוכן להצטרף למשחקים, ובני הגדול היה בן שלוש, פשוט נגמרו לי הכוחות לשחק. לא היתה בי עוד יכולת משחק. זה נפל עלי כמו טונה של אבני לגו ביום בהיר: לשחק עם ילדים זה פאקינג משעמם. אני יודעת שאני אמורה לנצור עכשיו כל רגע וכל משחק מחבואים, אני יודעת שאני אמורה להיות שיכורה מאושר בזמן שאני מפעילה את וודי ובאז, אני יודעת שאלה רגעים שלא יחזרו. אני יודעת. סבבה. אבל זה עדיין עינוי.
הבאתי שלושה ילדים בארבע שנים, ככה שחיי הם משחקים עם ילדים. אני תקועה עד הברכיים בערימות של צעצועים: בובות, קופסאות, חתיכות בד גזורות, רובוטים, והתחושה הזאת של בטן מתהפכת למשמע קופסה מלאה במאות חתיכות לגו מתפזרת על הרצפה בחדר השני. אין פה משהו אישי נגד הילדים שלי. הם אדירים ואני משוגעת עליהם הם שלושת היצורים הכי נפלאים ביקום כולו, פשוט הדברים שהם מעוניינים לעשות הם אותם הדברים שגורמים לי לרצות לתקוע לעצמי מסמרים בעיניים.
יש דברים אחרים שאני כן נהנית לעשות עם הילדים. אני אוהבת לקרוא יחד ספרים, ללכת לשחות, לצאת עם הכלב, אנחנו מבשלים יחד, צוחקים ומדברים. הם עושים לי הצגות והופעות, מציירים לי ציורים וכותבים ברכות. אני אפילו נהנית לשחק איתם כדורגל. אבל ברגע שמבקשים ממני לדחוף נדנדה, אני רוצה לצרוח. אני גם נהנית לצפות בהם משחקים יחד, אבל פשוט ממש לא בא לי לקחת חלק פעיל ולהצטרף. מצטערת, ילדים. קשה להודות בכך, ומכל הדברים שיכולתי להרגיש אשמה בהם כאם, זה הדבר שאוכל אותי. אני מדמיינת אותם על ספת הפסיכולוג בעוד שנים, מתלוננים על אמא שהעדיפה לשבת על הספסל בגינה מאשר לזחול בארגז החול.
מסתבר שהלחץ לשחק הוא חדש ושייך לדור הזה של ההורים ולתרבות היום. ההורים שלנו לא ישבו על הברכיים ושיחקו איתנו משחקי דמיון. הם השאירו אותנו עם חברים ואחים. בתרבויות אחרות ההורים לא מתנהגים ככה גם היום. הילדים הצרפתיים יודעים להעסיק את עצמם ולשחק לבד. כל יום אני מבטיחה לעצמי שאחרי שיעורי הבית ולפני ארוחת הערב, אדחה את העבודה והכלים וארד על ברכי ואשחק איתם. האשמה אוכלת אותי. אני יודעת, אבל, שאהיה עם עין אחת על השעון, מתפללת שהדקות יחלפו עד שאוכל לחזור לעולם ההורים ולצאת מעולם הילדים".
הבעיה מתחילה כשההורה שונא פעילות מסוימת והילד זקוק לה
מדריכת ההורים עינת נתן מצליחה להזדהות. בטור שכתבה ל-mako אודות 6 הרגלים שאתם חושבים שעושים טוב לילדים שלכם אבל הם לא, היא כותבת על הנושא המדובר. "אם היה ספר הוראות הפעלה להורה המושלם בעידן המודרני, בפרק "שעות הפנאי/ העשרה/ בידור ילדיך" היו מופיעות מגוון פעילויות מומלצות להורה ולילד. הפרק הזה, אגב, הוא אלמנט חדש יחסית בהתפתחות החברה האנושית והוא הולך ומחמיר מדור לדור, כי אין ברירה, מישהו צריך לקנות את כל צעצועי ההתפתחות, ללכת לחוגי היוגה לתינוקות ולהעשיר את הפעוט בשפה שניה או שלישית.
"החוויה של להיות עם מישהו, כשהוא מצדו לא לגמרי אתנו, היא חוויה שמצלקת את התפיסה הבסיסית של אינטימיות. זה ידוע, זה נחקר, וזה הכי הגיוני אם טיפה חושבים על זה. אז כן, זה בסדר גמור סתם לחתוך סלט ביחד או לשיר שירים, זה בסדר לרקוד במטבח ולתופף על צלחות פלסטיק, זה בסדר לצאת לשדה לקטוף פרחים ולתת להם שמות של ילדים מהגן, או סתם לעשות פרצופים מול מראה. או ללכת לשטוף את האוטו ביחד, או להדיח כלים, או לקפל כביסה.
זה לא חייב להיות "וי" בשום ספר, זה לא צריך להיות ״יום כיף״ מייגע. אלו יכולות להיות חמש דקות של יציאה מהאמבטיה, עיטוף במגבת לבנה ומשחק שבו נדמיין שאתה התינוק שלי למרות שאתה כבר בן חמש ויש כבר תינוקת חדשה שנולדה אחריך. אל תעשו דברים שאתם לא אוהבים עם מישהו שאתם נורא אוהבים. אף אחד לא נהנה מזה".