מבחינה חברתית וחינוכית, אנחנו משלמים כיום את מחיר המתירנות. בעבר חשבו כולם שדי בערכים כמו אהבה וחברות כדי לחנך את הדור הבא כראוי, אך התיאוריה הזו קרסה; ילדים שגדלו באווירה של מתירנות ושל חוסר גבולות, מגלים היום הפרעות התנהגות וסובלים מדימוי עצמי נמוך יותר מאלה שגדלו במסגרת שמרנית של כללים ברורים.
רצינו לגדל ילדים סקרנים יותר, שובבים ועצמאיים, וקיבלנו בני אדם שלא מסוגלים לקבל החלטות ואשר אינם מעריכים את יכולותיהם להגיע להישגים. כאן הכשל.
הדור הצעיר זקוק להחזרת הסמכות ההורית ולנוכחות ההורה בחייו, כדי להתמודד עם אתגרים שיוצבו בפניו בשנים הבאות.
עד כאן!
תלונות שכיחות של הורים הן שהילד לא מקשיב להם, שהוא מפעיל מניפולציות ודמעות כשאינו מקבל את מבוקשו, מעכב את זמן השינה בלילה, מתווכח ומנדנד, רוצה לנהל את הבית ומתיש את הוריו. חלק גדול מהבעיות הללו יכול להיפתר בעזרת הצבת גבולות.
הגבולות נועדו להגן עלינו; מעקה במרפסת, רמזור אדום, דרישה מוסרית שלא לגנוב ואפילו תשלום מיסים – כל אלה נועדו להגן עלינו ועל ילדינו מפני כאוס מוחלט. זו אינה שרירות לב אלא צורך חברתי אמיתי, צורך בהגנה על האני ועל האחר. מבוגרים שמבינים את הסכנה שבחציית גבול, יודעים את משמעותו ומצייתים לו מתוך בחירה.
בחברה דמוקרטית לא יכולה לשרור אנרכיה. אתם, ההורים, מתפקדים כראשי ממשלות במשפחות שלכם, ולכן אתם גם אלה שתקבעו את החוקים והגבולות שתמצאו לנכון להנהיג בביתכם. מקורם של החוקים הוא בחשיבה ערכית שלכם, שמגיעה מתוך עולם האמונות והאמת הפנימית. מאחורי כל חוק או כלל, תעמוד מחשבה, ערך מסוים שיש לקיים,
ולכן לבקשות כמו לא לאכול בסלון ולסדר את החדר - יש צידוק. לא מתוך שתלטנות אתם מבקשים זאת, ולא כי "ככה אני אמרתי". כשהילד מבין מה עומד מאחורי כל דרישה, הוא יידע שיש לה טעם, שהוא יכול לסמוך עליכם משום שאתם מנהלים את אורח החיים בבית מתוך היגיון ומחשבה.
קר שם בחוץ
החוקים והגבולות הראשונים שבהם נתקל הילד הם אלה שמציבים לו הוריו. גבולות ברורים ועקביים מעניקים לו תחושת בטחון, ומעבירים לו מסר של דאגה לחינוכו ולעתידו.
הצבת גבולות לילדים היא יכולת הורית לקבוע ולהעמיד כללים וחוקים שיבהירו מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא, גם כדי להפוך את החיים בבית לטובים ונעימים וגם משום שזוהי הכנה למסגרות שלתוכן ייכנס הילד בעתיד.
חוסר גבולות זה דבר מפחיד. זהו חופש מדומה ומבלבל; הילד לא בטוח מה מותר לו לעשות, הוא חש שאין בקרבתו קיר שעליו הוא יכול להישען. הכל יכול לזוז פתאום, שום דבר לא יציב באמת.
לסבינו ואולי אף להורינו, לא היה קושי להעמיד לנו גבולות משום שהם לא חשבו על יחסיהם עמנו. הם לא רצו להיות חברים שלנו ולכן לא חששו להיות לא נחמדים. הסמכות שלהם, בעיניהם, נגזרה מתוך תפקידם כהורים. היום אנחנו רוצים להיות החברים של הילדים שלנו ולכן מתעקשים להיות נחמדים אליהם, אך שוכחים שתפקידנו כהורים הוא להכין אותם לחיים ולהעניק להם את הכלים להתמודד עם החיים שבחוץ.
לעמוד על המשמר
כשאין גבולות בבית, זה לא בגלל שהילד לא יודע לשמור עליהם, אלא מפני שההורה לא הציב לו אותם מלכתחילה. ומדוע הורים אינם מציבים גבולות לילדיהם? משום שהקושי כאן הוא לא הצבת הגבול לילד אלא להורה עצמו; בכך שהוא דורש דבר מה מהילד, הוא בעצם מטיל על עצמו אחריות לאכוף את החוק שחוקק. הוא מקבל על עצמו משימה: לעמוד על המשמר שילדו ימלא אחר בקשותיו, להכיל את אי שביעות רצונו של הילד מחוק כזה או אחר תוך שהוא בטוח בעצמו ובדרך חינוכו. זה דבר שהורים רבים מתקשים לעמוד בו. הם רוצים לראות את ילדיהם שמחים ומאושרים, וטועים לחשוב שהצבת גבולות גורמת לילדיהם סבל.
אבל ההפך הוא הנכון: ילדים מתחננים לגבולות. בלי גבולות הם מוטעים ונתונים לשרירות הלב שלכם. והתנהגות שרירותית מותנית במצב רוח שרירותי. שהלא לפעמים אתם מניחים לילד ללכת לישון מאוחר ולפעמים מתעקשים על שעה מסוימת; לפעמים מסכימים לקנות עוד צעצוע בקניון ולפעמים פוקדים על הילד להסתפק במתנה אחת.
מה הילד לומד מזה? שכלום לא ברור.
זוכרים את הקיר? אין לו על מה להישען, על מי לסמוך. ולכן הוא בודק אתכם כל הזמן, בוחן ושואל ולא מבין את פשר התנהגותכם.
אז בפעם הבאה שאתם מתלוננים על כך שהילדים שלכם כל הזמן חוצים קווים אדומים, מתפרעים ולא ממושמעים – שאלו את עצמכם: האם אי פעם לימדתם אותם אחרת?