זה היה בסופ"ש. הייתי בצימר עם בריכה וג'קוזי, בקיצור - אמורה להיות חוויה מרגיעה. אני קמה, וכהרגלי, הטלפון שלי הוא הראשון שמקבל ממני ברכת בוקר טוב. אני פותחת אותו ונכנסת לוואטסאפ. בלה בלה בלה, בנות ד1, מישהו יודע מה השיעורים... "אוקיי, הדברים הרגילים", אני חושבת. אבל פתאום קיבלתי הודעה ממספר שאני לא מכירה.
הנחתי שזה אחד מהאנשים שעובדים עם אמא או אבא. אבל לא, כי הוא לא שלח "היי תומר, אני צריך...", או "היי שרה, אני צריך..." אלא את השם הפרטי שלי. "רונה". מילה אחת. נכנסתי לתמונת הפרופיל שלו. גבר מבוגר, 50 פלוס כזה אני חושבת, נשען על אוטו שחור.
עכשיו, שתדעו - זה לא אמור לקרות בוואטסאפ. בנאדם שאין לך מושג מיהו לא אמור לדעת מה השם הפרטי שלך, ובכלל, מה המספר שלך. מה גם שלא הייתי היחידה: מאוחר יותר באותו יום גיליתי שזה קרה לעוד כמה ילדים, עם אותו האיש. גבר מבוגר עם שיער לבן שנשען על אוטו שחור. מה כבר יכולתי לעשות? עניתי היי, מה קורה, והוא הזמין אותי להיפגש איתו והלכתי.
די, נראה לכם? באמת נראה לכם שנפגשתי איתו? אתם בטח חושבים שכשאנחנו מקבלים הודעה ממישהו זר בסמארטפון, אנחנו חושבים: "ש-לום! הוא נראה נחמד! אז... בוא נדבר איתו!". אבל זהו - שלא. כשאנחנו הילדים מקבלים הודעה ממישהו זר, עולה לנו, למרות שאנחנו בהלם, מחשבה אחת: "אוקיי, אתה איש זר. אותך לאמא ואבא".
אני לא אשאיר אתכם במתח, ואספר לכם מה נגמר: הלכתי ישר לאמא ואבא עם ההודעה, סיפרתי להם שאני לא יודעת מי זה, והראיתי להם את תמונת הפרופיל שלו. אז אבא התקשר אליו, והוא לא ענה. אותו הדבר קרה עוד שלוש פעמים, עד שאבא נכנע וכתב לו הודעה מהטלפון שלי: "זאת לא רונה. זה אבא של רונה, וזאת ההודעה האחרונה שאתה שולח למספר הזה בלי להזדהות בשם מלא".
כנראה שהבנאדם נבהל, כי הוא לא החזיר תשובה. או שהוא פשוט סינן. אני מהמרת על האפשרות השנייה.
הצעד הבא שעשיתי היה לשלוח הודעה לקבוצה של הכיתה. שלחתי את המספר שלו ושאלתי: "מישהו מכיר את הבנאדם הזה?".
אחד הבנים שלח את התמונה של אותו איש, נשען על אותה מכונית, ושאל אותי: "זה?". עניתי לו שכן, ואחר כך נרגעתי כשגיליתי שאני לא היחידה. אפילו גיחכתי כשראיתי שהילד הזה הכניס אותו לאנשי הקשר בשם "מישהו".
מה בעצם היה הסיפור שלו? אין לי שמץ. כל מה שאני יודעת על הבנאדם הזה, כמו שאמרתי, זה שהוא נראה בן 50+ ונשען על אוטו שחור. היו לו משקפי שמש, כובע קאובוי וחולצה לבנה שהיו עליה משקפי ראייה. הוא החזיק טלפון שהיה צמוד לאוזן שלו. האמת, פדופיל אחד לאחד. או שלא. אני לא יודעת וזה לא משנה, כי בחיים לא הייתי מדברת איתו ומבררת מה הקטע.
"אנחנו לא טיפשים ואתם לא צריכים לפחד מזה שיש לנו וואטסאפ"
תקשיבו הורים: למרות שקיבלנו 14 במבחן האחרון, אנחנו לא טיפשים ואתם לא צריכים לפחד מזה שיש לנו וואטסאפ ודברים דומים {אהמ אהמ, אמא}. למען האמת, וואטסאפ זה דבר מאוד שמיש וחשוב: קודם כל, אפשר לחפור אחד לשני, וזה עדיף על שנשתולל בבית ונרביץ לאחים הקטנים. אנחנו יכולים גם לשלוח הזמנות לימי הולדת, להרגיע הורים היסטריים שחייבים לדעת איפה אנחנו עכשיו ומה איתנו, להעביר שיעורים למישהו שלא היה בבצפר, לשאול שאלות בנוגע לכל מיני דברים, לקבוע מפגשים ועוד המון דברים.
אולי זה מפתיע אתכם, אבל בוואטסאפ, החברים יכולים להיות יותר מסוכנים מאנשים זרים. איש זר יכול להטריד אותך, אבל אפשר לחסום אותו. אם חבר כתב עליך משהו, משם זה יתגלגל הלאה ולא יהיה מה לעשות עם זה.
אני חושבת שהמסקנה הכי חשובה מהסיפור הזה היא שלא כל דבר שנשמע מפחיד הוא באמת מפחיד. גם כשאנחנו הילדים אומרים דברים שנשמעים לכם מלחיצים או מדאיגים, לפעמים זה סתם מצברוח. אפילו דברים שנשמעים מאוד קיצוניים, כמו ילדה בת עשר שאמרה לי שהיא שורטת את עצמה בכוונה, אבל זה כבר סיפור לפעם הבאה.
כדי לסכם את הסיפור של הוואטסאפ, אני רוצה להגיד לכם שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות. לדוגמה, החסרונות של "מישהו" זה שהוא אידיוט ונראה כמו פדופיל, והיתרונות שלו הם שהוא בנאדם בן 50+ שיודע להדליק סמארטפון.