חלק מהמומחים ממהרים להאשים את המערכת החינוכית. הם מתלוננים על סמכות המורה שנעלמה לחלוטין, ומאשימים את מנהלי ומורי בית הספר בכך שאינם מצליחים להשתלט על התלמידים. חלקם ממהרים להאשים את ההורים. הם שואלים בטון זועם היכן היו ההורים של אותם נערים במשך ילדותם, מדוע הם לא פיקחו עליהם וחינכו אותם. ואז הם עוברים להאשמות גורפות לגבי דור ההורים כולו. הם מדברים על הסמכות ההורית שנעלמה, ועל דור שלם של הורים שמפחדים להגיד לילדים שלהם "לא!". הם מאשימים את ההורים של היום על כך שהם נעדרים מהבית למשך שעות ארוכות, ובמצב שנוצר הילדים עושים כרצונם. הם גולשים במשך שעות ברשתות חברתיות, משחקים במשחקי מחשב אלימים, וצופים בסרטים מפחידים שאינם מותאמים לגילם. וכל אלו משפיעים עליהם. ואז מגיעות ההאשמות נגד בני הנוער כולם. הם טוענים שבני הנוער גדלו להיות מפונקים, תובעניים וחסרי גבולות. נערי ה"מגיע-לי" שרוצים הכל כאן, עכשיו ומיד, ובטוחים שהכל מגיע להם.
חבל שבכל הדיונים האלו, הפרשנויות והטפות המוסר שוכחים המומחים דבר אחד חשוב: בכל הקשור לנושא האלימות הרי שבמדינה שלנו קיימת בעיה חברתית ותרבותית קשה, וזו הולכת ומקצינה. כולנו יודעים שלא מדובר בבעיה שצצה היום או בבעיה שהחלה רק בשנה האחרונה, אלא מדובר בשנים האחרונות. וכולנו יודעים שהבעיה הזאת אינה מאפיינת רק את בני הנוער אלא היא בעיה של כולנו. והביטויים שלה באים לידי ביטוי בכל תחומי החיים: החל ממשחקי הכדורגל, שבהם מדי שבוע יש התפרעויות אלימות של אוהדים או ביטויי אלימות של השחקנים עצמם, דרך ההתנהגות האלימה שלנו בכביש כשמישהו חוסם אותנו או חלילה נוסע לאט מדי ומעכב את התנועה, ועד ההתנהגות של נבחרי הציבור שלנו שאמורים לשמש לנו דוגמה או של סלבריטים. וכן, גם התקשורת נותנת לכך לגיטימציה.
הילד אלים? אל תתעלמו
הגיע הזמן שנשים את הקלפים על השולחן, נסתכל אחד לשני בעיניים ונגיד את האמת: יש לנו בעיה. בעיית האלימות הזאת הולכת ומקצינה, ומצריכה פיתרון אמיתי. וסביר להניח שהיא מצריכה תכנית מדינית חברתית רצינית ולא עוד איזשהו פיתרון זמני. ועד שזה לא יקרה אין ספק שהאלימות תלך ותגבר.
ועד שמישהו שם בממשלה יתעורר ויטפל במצב, ישנם מספר דברים שאנחנו יכולים לעשות בינתיים כדי להקטין את התופעה:
1. לשוחח עם הילדים. כדאי לשוחח עם הילדים על כל מקרה אלימות שמופיע בחדשות. כמובן שהשיחה צריכה להיות בהתאם לגיל הילד ולרמת הבנתו. הרעיון אינו להפחיד את הילדים, חלילה, אלא להסביר להם שישנם מקרי אלימות ולעורר דיון בנושא. כדאי לבדוק מה הם חושבים, איך הם היו מתנהגים, האם הם היו מעורבים במקרי אלימות ועוד.
2. לשמש דוגמה אישית. לא תמיד זה נעים אבל אין ברירה. כשאתם כועסים או רוצים להשתמש באלימות כדאי שתחשבו פעמיים לפני שאתם עושים את זה. הילדים שלכם מושפעים לא רק ממה שאתם מסבירים להם אלא גם ואולי בעיקר מהתנהגותכם.
3. להעיר לילד על כל התנהגות אלימה. אם מובא לידיעתכם כי הילד שלכם היה מעורב בתקרית אלימה או אם הוא הפגין התנהגות אלימה, גם אם מדובר בהתכתבות בוואטס-אפ, התמודדו עם כך. אל תעבירו את הנושא, ותגידו לעצמכם: "הילד קטן מדי", "זה רק משובת נעורים". המסר שאתם מעבירים לילד כשאתם מתעלמים ממקרה כזה הוא שזה בסדר, ושהוא יכול להמשיך להתנהג כך. וזה לא המסר שהוא צריך לקבל.
4. מסננים תכנים. אמנם המתבגרים של היום מוצפים בתכנים שאין לנו שליטה עליהם, אך ישנם דברים שאנחנו יכולים לעשות. כמו: להחליט שלא מכניסים הביתה משחקי מחשב אלימים או שלא נותנים להם לצפות בסרטים שאינם מתאימים לגילם.
5. המערכת החינוכית. המערכת החינוכית מנסה כבר זמן רב למצוא פיתרון לבעיית האלימות. לאחרונה הודיע שר החינוך כי הוא ימליץ על התקנת מצלמות בכל בתי הספר. אין ספק שנקיטת מדיניות "האח הגדול" בבתי הספר אולי תגרום להרתעה אך היא לא תמגר את האלימות. כנראה שהגיע הזמן למצוא תכנית חדשה, ועדכנית.
נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות
קרדיט צילום התמונה של נירית: אורית פרידמן