חרם ברשת: זה יכול לקרות לכל אחד

"יא חתיכת מטומטמת", הוא אומר, "אני אראה לה מה זה".
"איך אתה מדבר?", אני קופצת, "השתגעת?".
"אה, לא", הוא מרים את הראש מהסלולארי שלו, כאילו נזכר פתאום שגם אני נמצאת בחדר, "יש כאן איזו ילדה בקבוצת ווטסאפ שמעצבנת את כל הבנים".
"אז מה!", אני נוזפת בו בטון כועס, "אני לא מרשה לך לדבר ככה".
"בסדר", הוא אומר, ומושך בכתפו, "אני לא אדבר ככה, אני רק כותב לה תשובה שהיא טמבלית, ושלא תתעסק איתנו".
"אתה לא כותב את זה, ובטח שלא בשפה כזאת", אני אומרת. הוא מנסה להסביר לי שגם היא משתמשת בשפה כזאת, מציקה לכולם, מקללת, ושלכולם כבר נמאס ממנה. אני מקשיבה לו, ומבינה שיש פה פוטנציאל לכדור שלג של אלימות שהולך להתגלגל: חבורה של ילדים משועממים שיושבת אחר הצהריים בבית ומתחילה להתעסק אחד עם השני. מהר מאוד מישהו מעצבן מישהו, ומשם הדרך קצרה לקללות, להצקות ועד לחרמות.

השיחה איתו מזכירה לי שיחה אחרת, עם אמא של נערה מהתיכון, שפגשתי לא מזמן. "עכשיו, אחרי כל מה שהילדה עברה, אנחנו סוף סוף בסדר", היא אומרת, וכשהיא קולטת שאין לי מושג על מה היא מדברת, היא נאנחת ומסבירה: "השנה האחרונה הייתה נוראית. ילדים בכיתה של הבת שלי החליטו שהיא הלשינה למורה, ומבלי לברר האם זה נכון או לא - כל הכיתה החליטה להחרים אותה. אל תשאלי מה שעברנו. הפכו את החיים שלה ושלנו לגיהינום. כתבו לה דברי נאצה בפייסבוק, איימו עליה, פשוט התעללו בה. הילדה הייתה גמורה. בסופו של דבר, בלית ברירה, העברנו אותה לתיכון אחר. עכשיו לשמחתי, הכל בסדר. יש לה חברות, והילדה חזרה לעצמה. אבל גם היא וגם אנחנו לא יכולים לשכוח את החוויה הנוראית הזאת".

ההורים לא מופתעים

שני הסיפורים האלו הם רק חלק קטן מתופעה מדאיגה של אלימות ברשת שלאחרונה הולכת וצוברת תאוצה. הדוח האחרון של עלם, שיצא בימים אלו, מגלה כי ישנה עלייה בתופעת הבריונות ברשת, כאשר זאת באה לידי ביטוי לא רק בקללות ונאצות אלא גם בהעלאת תמונות בעלי אופי פוגעני ובחרמות. האם אנחנו כהורים מופתעים מכך? נראה לי שלא.

אם מרימים את הראש מהנייד קשה שלא לראות כי לאחרונה האלימות סביבנו רק הולכת ומחריפה: החל מבעל שדוקר את אשתו, המשך בקטטות אלימות בין נערים במועדונים, וכלה באירועי תג מחיר בפורדיס. גם בכל מה שקשור לעולמם התרבותי של הילדים האלימות הופכת לקיצונית יותר, לדוגמה: משחקי מחשב שבהם האכזריות עולה דרגה, סרטים וסדרות מתח שבהן העינויים והרציחות אכזריים ומתוחכמים יותר ועוד.

בנוסף לכך, אין ספק שגם תופעת "היד הקלה על המקלדת" הולכת ותופסת תאוצה, החל מאנשים שמתעדים כל רגע בחייהם כולל סיפורים אישים ומעלים לפייסבוק, גם אם הם עלולים לפגוע במישהו, דרך טוקבקיסטים שכותבים קללות ודברי נאצה, ועד לאנשים שפותחים קבוצות שנאה כנגד אנשים אחרים. ובתוך כל אלו נמצאים הילדים שלנו. הם שומעים ורואים את מעשי האלימות, הם עדים גם לאלימות ברשת, והם לומדים שזה לכאורה בסדר. הם לומדים שזה בסדר להשפיל מישהו, זה בסדר לפרסם את זה מול עיני כולם, ושכל אחד יכול.

עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:

"חרם חברתי גורם לך לרצות למות"
"כך בתי הוחרמה על ידי בני כיתתה"
בטור הקודם של נירית: "בתי יצאה ולא עונה לטלפון"

אחת הבעיות העיקריות הינה שברוב המקרים ההורים (וגם המורים אגב) לא יודעים מה קורה. עד שהמצב לא חמור הם בכלל לא מעורבים, וגם אז לא תמיד הילד מספר להם. הילד שחווה את מעשי הבריונות לא מספר להם כי הוא מתבייש במה שעובר עליו, ולעיתים אף חושש שההורים יאשימו אותו (במעשה כלשהו או בכלל בדרך התנהלות שלו), והילד שהתקיף בדרך כלל גם לא מספר. קודם כל כי לא תמיד הוא מבין את עוצמת הבעיה, ואם הוא מבין הוא מעדיף שלא ידעו במה הוא בדיוק מעורב. וכולנו שומעים שוב ושוב סיפורים על הדרך הקיצונית שבה המקרים האלו יכולים להסתיים.

אז איך מתמודדים?

1. שיחה. קודם כל רצוי לדבר עם הילדים על הנושא של אלימות באופן כללי. לשאול אותם מהי אלימות לדעתם ובמה היא באה לידי ביטוי ביומיום. 

2. תחכו לפני שאתם מגיבים. כדאי וחשוב להסביר לילדים שתופעת "היד הקלה על המקלדת" הינה בעייתית, ולפני שהם ממהרים להשיב בחריפות בפייסבוק או בווטסאפ שיעצרו ויחשבו לאן הוויכוח הזה יכול להיגרר. ויכוח, שכל הקבוצה אגב, הופכת מהר מאוד לשותפה לו. כדאי ללמד אותם שלפעמים אפשר פשוט לצלצל לאותו ילד (כן, כן, תזכירו להם שיש אפשרות כזאת) ולדבר איתו, ולא לנסות לסגור חשבון ליד כל הקבוצה.

3. חברים בפייסבוק. כמו כן, אם יש לילד פייסבוק, כדאי שתהיו חברים שלו, ושתבדקו מדי פעם שהכל בסדר. לא צריך להיות אובססיביים אבל כדאי מדי פעם להסתכל מה הוא כותב ומה כותבים לו בעמוד שלו.

4. אורות אדומים. בנוסף, ישנם מספר אורות אדומים שחשוב שאנחנו, ההורים, נשים אליהם לב, כאלו שמעידים על התנהגות חריגה של הילד. לדוגמה: הילד אינו ישן בלילה, אינו אוכל כרגיל, אינו נפגש עם חברים, מסרב ללכת לחוגים או לבית הספר. כל התנהגות כזאת צריכה להדליק נורה אדומה שאומרת שמשהו עובר על הילד שלנו, ושצריך בכל דרך לברר מה עובר עליו.

5. מערבים את הצוות. אם אתם חושדים שהילד מעורב במעשה אלימות, כקורבן או כתוקף, הרי שזהו הזמן לערב את המורה או את צוות בית הספר ולפעול, יחד עם הילד, להפסקת התופעה.

אני חוזרת לבני ומספרת לו את סיפור החרם. "אתם צריכים לדבר עם הילדה הזאת בכיתה", אני אומרת לו, "ולשנות את דרך ההתנהלות שלכם. היום כולם כועסים עליה, מחר כולם יכעסו על ילד אחר. זה משחק מסוכן מדי וצריך לעצור אותו". הוא מקשיב ונראה שהוא מבין. אני מבטיחה לעצמי בכל מקרה להישאר עם יד על הדופק.

נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

לכל הטורים של נירית צוק

• בני נוער
• גיל ההתבגרות
• חרם