אני מביטה בה בזעם, וברור לי שהיא בכלל לא מבינה מה הבעיה. והאמת היא שהבעיה היא לאו דווקא בתמונת הסלפי, שם חדש שהומצא לתופעת הצילום העצמי בסלולארי, וגם לא העובדה שהיא מעכבת אותי. הבעיה רחבה הרבה יותר.
אני ואני ואני ואני
לאחרונה יותר ויותר הורים ומחנכים מתלוננים על כך שבני הדור הזה חיים במין "סלפי" תמידי, שבו הדבר העיקרי שמעניין אותם הוא אני, עצמי ושכמותי. הם לא רק מצלמים את עצמם בכל רגע נתון, עוקבים אחרי עצמם באינסטגרם ומכורים ללייקים, אלא הבעיה העיקרית היא שרובם לא מתעניינים בשום דבר אחר. רוב בני הנוער היום חיים ללא שום עניין בפוליטיקה, באקטואליה או בכלל בתחומי עניין שקשורים להרחבת הדעת. תסתכלו על עיתוני הילדים של היום, ותראו שמה שמעניין אותם הוא אך ורק התחומים שקשורים ישירות לעולמם או לכוכבים שלהם, שגם הם עסוקים בעיקר בעצמם (ראו ערך מיילי סיירוס או ג'סטין ביבר).
דוגמא אחרת: השינוי שחל בחג פורים. הרי כשאנחנו היינו ילדים הרעיון בפורים היה להתחפש כך שאף אחד לא יזהה אותך; היום השאלה המרכזית המעסיקה את בני הנוער בחג פורים היא מי נראה הכי יפה בתחפושת שלו או מי נראית כמו דוגמנית (כשלעיתים זה דומה יותר לדוגמנית של הלבשה תחתונה). ואם זה לא מספיק, הרי שהורים מספרים על ילדים שבוהים במשך שעות במסכים, עסוקים אך ורק בהתכתבויות שלהם ושל החברים שלהם, ושכל ניסיון לשוחח עימם נגמר בהבעת חוסר התעניינות גורפת מצדם. מורים מספרים על בני נוער שעסוקים רוב השיעור בסלולארי שלהם או במראה החיצוני, כולל נערות שמוציאות באמצע השיעור מברשת ומראה, ומסתרקות בעוד המורה ממשיכה לדבר.
הרצון הזה להיות עסוק בעצמך בגיל ההתבגרות ולחשוב שאתה מרכז העולם הוא לא חדש. גם כשאני הייתי מתבגרת עניין אותי בעיקר לדבר על עצמי ועל עולמי. אבל בכל פעם שכזאת אמא שלי הייתה מבהירה לי שיש עולם שלם מעבר לעולם שלי, ושעליי להביע בו עניין ולגלות רגישות לא רק לעצמי אלא גם לסובב אותי (או לפחות להתנהג כאילו עוד דברים מעניינים אותי מלבד עצמי). הבעיה היא שאנחנו גידלנו את הילדים שלנו בצורה שונה. עוד כשהם היו קטנים, לא ביקרנו אותם על התנהגותם, אלא יותר התפעלנו מהם. המשפטים שרווחו אצלנו היו "גאון של אימא", "איזה מהממת", "את/ה מלך/ה", ועוד ועוד. והיום, כשהילדים גדלו, הם באמת ובתמים משוכנעים שהם מעניינים, גאונים ושאם הם יראו טוב אין שום סיבה שסוכן ריאלטי או סוכן דוגמניות לא יגלה אותם.
בינתיים, בזמן הזה שהילדים עסוקים בעצמם, ההורים שלהם הולכים ונעשים יותר ויותר מתוסכלים. הורים רבים מביעים כעס, בעוד אחרים מרגישים מנוצלים ומאמינים שהילד שלהם פונה אליהם רק כשהוא צריך משהו, בדרך כלל כסף, אוכל או דברים לבית הספר. המצב הזה הוא מעין כדור שלג שהולך וצובר תאוצה, ובו הן ההורים והן הילדים נמצאים במעגל של האשמות, תסכול ותקשורת לקויה.
היי, שמעת על השיחות עם הפלשתינאים?
אז מה עושים כדי לצאת מזה? קודם כל, הורים, הזכירו לעצמכם שאין כאן שום דבר אישי. הילד שלכם שקוע בעצמו כחלק מגיל ההתבגרות, וכחלק מדור שלם שמתנהג כמוהו. לכן גם אם אתם נעלבים או מרגישים מנוצלים, כדאי שתעצרו לרגע ותעשו סדר בדברים.
אחרי שהסדרתם את העניינים עם עצמכם, הגיע הזמן לשוחח עם הילדים. הסבירו להם שאמנם הדבר שהכי מעניין אותם כרגע הוא הם עצמם, אבל גם ההורה העומד מולם הוא בן אדם. גם הוא רוצה שיתייחסו אליו מדי פעם ולא יתנהגו אליו רק כמו אל כספומט לעת מצוא. שימו לב: לפעמים ההורים כל כך בטוחים שמטרת הילד היא רק לנצל, וגם כאשר הוא מנסה ליצור קשר - הם מתנפלים עליו בנוסח "פתאום אתה מתעניין בי? מה אתה צריך עכשיו?". כדאי שמעכשיו תעברו לאמירות חיוביות, בסגנון "אצלי הכל בסדר. נחמד שאתה מתעניין בי. מה איתך?".
בנוסף, נסו לפתח אצלם תחומי עניין שונים. ספרו לילדים על ענייני אקטואליה ונושאים אחרים שנראה לכם שהם יכולים להתעניין בהם, בהתאם לגילם וליכולתם, כמובן. אל תרצו להם הרצאות, אלא נסו לקיים עימם דיון בו תשאלו אותם מה דעתם או מה הם היו עושים במקרה כזה.
ולסיום, אם אתם באמת רוצים ליצור תקשורת נכונה, כדאי שתמצאו שעה ביום בה תוכלו להיות עם הילדים ללא סלולארי. זה יכול להיות בזמן ארוחת הערב או בכל זמן אחר שתבחרו, בו פשוט תשבו ותדברו זה עם זה, בלי ניידים ובלי מסכים.
