"אז ככה", היא נעמדה בפוזה של מרצה והחלה אומרת, "אני יכולה ללכת לתיכון שהמגמה הייחודית שלו היא ביוטכנולוגיה, ואז אני נבחנת בבגרות במגמה באופן מורחב. אני יכולה ללכת לתיכון אחר ושם אני אלמד ביו-רפואה, שזה גם נשמע מעניין. מצד שני יש תיכון מחוץ לעיר שבו אני יכולה ללמוד מנהל עסקים. אפשרות אחרת היא ללכת לתיכון שבו אני יכולה ללמוד בכיתה עיונית, ולבחור איזה מקצועות להרחיב. אפשר להרחיב שלושה מקצועות: כלכלה, מחשבים ועוד אחד. אז מה את אומרת, במה לבחור?".
המומה מכמות המידע שנשפכה לכיווני בזמן כל כך קצר, ניסיתי להבין את כל הפרמטרים במשוואה. "את בעצם יכולה ללכת לאיזה תיכון שאת רוצה, וללמוד באיזו מגמה שתחליטי?", שאלתי.
"לא בדיוק", היא גלגלה עיניים בחוסר סבלנות, "זה תלוי מאוד גם בציונים שלי. הבעיה היא שאני לא יודעת במה הכי כדאי לי לבחור, אני לא יודעת אם כשאהיה גדולה אני רוצה להיות כימאית, רופאה או דווקא אשת עסקים".
"כימאית או רופאה?", חזרתי אחריה מסויגת, "תגידי, ואיזה מקצוע את הכי אוהבת ללמוד?". היא הסתכלה עליי בתדהמה, ולא ענתה. ניכר בה שהיא לא מבינה מה הקשר בין הדברים ומה לעזאזל אני רוצה מחייה.
מי לא רוצה צוקרברג קטן בבית
הבטתי בה, ונזכרתי בהתלבטות שלי בגילה. אז היה ברור שבחירת המגמה נעה בין ארבע האופציות, פחות או יותר, שהיו קיימות בתיכון בו למדתי. בזמנו היה לי ברור שאני הולכת ללמוד במגמה הספרותית, כי זה מה שהכי אהבתי ללמוד. ההתלבטות הענקית שלי הייתה במה לבחור כמקצוע משני, וגם שם היא נסובה בעיקר סביב השאלה מה הכי יעניין אותי ללמוד. היה לי ברור שהמקצוע שהכי יעניין אותי יהיה גם זה בו אשיג את הציונים הכי טובים, שגם בתקופתי הם היו חשובים - אבל לא הכי חשובים. היום, לעומת זאת, התמונה שונה לגמרי.
היום, במצב שבו נראה לכאורה כי כל האפשרויות פתוחות בפני התלמידים, הלחץ עליהם הולך וגדל. האמירה להורים ולתלמידים מאוד ברורה: רוצים שהילד שלכם יצליח בחיים? כדאי שתשלחו אותו ללמוד במגמה ייחודית (כמה שהשם שלה יותר פלצני, כך היא יותר ייחודית), וישיג ציונים גבוהים. ואכן, מי לא ירצה שהילד שלו ילמד במגמת ביו-רפואה, ייהפך בהמשך לרופא וירוויח סכומים גבוהים (מלקוחות פרטיים, כמובן)? מי לא ירצה שהילד שלו ילמד במגמה ביו-טכנולוגית, יהיה מדען ויקבל פרס נובל, או שילמד מדעי המחשב ויהיה צוקרברג קטן?
בפועל, מה שקורה הוא שכל תיכון מתחרה מול התיכון השני במגמה ייחודית משלו, מתוך ניסיון למשוך אליו כמה שיותר תלמידים בעלי ציונים גבוהים. כדרכה של תחרות, החלק המרכזי שבה הוא השיווק, ולכן שמות המגמות נשמעים כל כך מבטיחים. השמות האלו כל כך משכנעים, עד שלא תמיד ההורים בודקים מה לומדים במקצועות "ההבטחה הגדולה" האלה. ההורים גם לא באמת מבינים מה המקצוע הזה אומר בפועל, כלומר כמה שעות הילד שלהם יצטרך לשבת וללמוד ביומיום או איזה לחץ מטורף יופעל עליו כדי להוציא ציונים גבוהים.
ילד מוצלח זה ילד סקרן
ומובן מאליו שבמשחק הזה המקצועות הריאלים הם אלו שיש להם עדיפות. המסר הוא שמקצועות כמו מחשבים, ניהול ומדעים הם המקצועות שיובילו את הילד שלך להצלחה - הנאה מהלימוד, סקרנות ועניין, לעומת זאת, הם מושגים שאינם פופולאריים במרוץ הזה. ולכן אף אחד לא מדבר עם התלמידים על לימוד תחום שהם אוהבים ומעניין אותם להעמיק בו, ובעצם כולנו רק מכוונים אותם למרוץ של הישגים וציונים שרק הולך ומחמיר.
הגיע הזמן שאנחנו, ההורים, נפסיק להיות שותפים למרוץ המטורף הזה, ונבין שילדים מוצלחים הם לא רק אלו שמשיגים ציונים גבוהים והולכים למקצועות ריאליים, אלא אלו שגדלים להיות בני אדם סקרנים. כאלו שיודעים שהמושג "רצון ללמוד" אינו בבחינת מילה גסה.
"תלמדי מה שאת אוהבת", אני אומרת לילדה שלי. "תלמדי מה שמעניין אותך ולא מה שאת חושבת שצריך ללמוד. ברגע שתעשי מה שאת אוהבת הכל יבוא לך בקלות יותר, גם ההשקעה שתידרש ממך וגם הציונים הטובים. ויהיה לך רווח נוסף - את גם תיהני מהלימודים".
נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות
קרדיט צילום התמונה של נירית: אורית פרידמן
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?