תנו לו את הכבוד להחליט על גופו ותשגיחו על בריאותו | צילום:
istockphoto
לא מצליחים לגמול את הילדה
מאור:התחלנו לגמול את טלי מחיתולים כשהייתה בת שנתיים, לפני כחמישה חודשים. היה לנו סיר בבית למשך כמה חודשים ובוקר אחד היא ביקשה לעשות בו פיפי. בעקבות זה החלטנו להוריד לה את החיתול, כולל שנת צהריים, לא כולל בלילה. הגמילה בהתחלה הייתה בקצב טוב, עם מעט מאוד הרטבות במהלך היום (פעמיים בממוצע ביום). אבל בשבועות האחרונים היא החלה להרטיב הרבה במהלך היום. לפעמים היא עושה פיפי בתחתונים ארבע פעמים תוך שעה וחצי! זה קורה בעיקר בבית, פחות בגן. עם קקי אין כמעט בעיה. איך אנחנו צריכים לנהוג? אנחנו לא רוצים לכעוס כשבורח לה כדי לה לגרום ללחץ מיותר, מצד שני אנחנו לא רוצים שהיא תחשוב שזה בסדר.
מיכל דליות: מאור, העצה היא להמשיך כאילו דבר לא קרה. אסביר מדוע: ילדים ניזונים מתגובות שלנו. הם יודעים מה כדאי להם לעשות או לא לעשות, בהתאמה לתגובה שלנו. לעיתים אותה תגובה שלנו (שיחה, כעס, עצב, שמחה) מביאה להתנהגויות שונות של הילדים.
נראה שבמקרה שלכם טלי הקטנה יוצאת עם רווח מאד גדול כל פעם שבורח לה (עובדה שבגן כמעט ולא. כלומר – זה עבורכם). הרווח הוא העיסוק בדבר. אני מציעה להגיד לה בפעם האחרונה בהחלט שאתם חושבים שהיא גדולה וחכמה והיא תחליט מתי בא לה ללכת לשירותים ולכן במגירה יש המון תחתונים והמון מכנסיים וכל פעם שיברח לה היא תביא סמרטוט לנגב וגם תרוץ להחליף. תוך דקה טלי תבדוק אתכם ובעצם תחכה לתגובה הרגילה שלכם, אבל עליכם להתעלם. מקסימום לעזור לה ולהביא סמרטוט. בלי מילים נוספות, בלי מבטים. מינימום התייחסות. אני מאד מאמינה במשפט "אם אין קהל אין הצגה". בהצלחה.
הילד מתפרע בגן
טל: בני בן 3, הכנסתי אותו לגן עירייה כי חשבתי שיהיה לו יותר טוב שם מבגן פרטי. עכשיו, אחרי חודשיים, הוא השתנה. הוא תמיד היה קופצני אבל לא כמו עכשיו. הוא מרביץ, דוחף, נושך, אומר מילים לא יפות. הוא לא מקשיב למה שמבקשים ממנו, ממש מתעלם, בגן לא מצליחים להושיב אותו בריכוז וגם אם הוא יושב הוא מציק לילדים שלידו. יש ילד שהוא נדבק אליו ושכל דבר שהוא עושה הוא לומד מהר מאוד, והגננת מפרידה ביניהם ולא מרשה להם להיות ביחד. אתמול הוא נשך ילדה מהגן. אני ובעלי התעלמנו ממנו ואמרנו לו שהוא בעונש, נראה לי שאנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה ולא יודעים איך להגיב לדברים שהוא עושה. אני מאוד אשמח אם תעזרי לי.
מיכל דליות: טל יקרה, בנך גדל מול עינייך ומכיוון שתמיד היה קופצני ושובב, בגן הזה הוא מושפע מילדים אחרים וכנראה שהגננות אינן מפעילות עליו סמכות כמו הגננת בגן הפרטי. חבל, אבל זה המצב. אני נגד להעניש את הילד על משהו שהוא עשה בגן. אני נגד לקלקל את היחסים עם הילדים חמש או שש או שבע שעות אחרי שעשו מעשה. מקסימום להראות לו שאתם ממש עצובים, או דואגים, אבל לא עונש. הייתי ממליצה לכם לפנות להדרכה הורית, שם תוכלו לקבל מידע והדרכה ממוקדים מאד, כי לעיתים קרובות יש להגיב שונה למצבים שונים (זה יכול להיות גבול, סנקציה, התעלמות ועוד) ולכן כדאי לדעת את המצבים. תוכלו ליצור קשר דרך האתר www.michaldalyot.co.il.
בן החמש מתקשה להיפרד ממני
דליה: אני אם לשלושה ילדים מקסימים. הבכור בן חמש, האמצעי כמעט בן ארבע והתינוקת בת חודשיים. שאלתי היא בנוגע לבכור. כשמגיעים לכל מקום חדש הוא נצמד אליי ולוקח לו זמן להשתחרר. ברור לי שמקום חדש דורש זמן הסתגלות, אך גם לגן בבוקר הוא תמיד מבקש עוד חיבוק ועוד רגע ולא נכנס ונפרד מיד. כמו כן, הוא מבקש מהסייעת שתשמור עליו ואחר כך מוכן להיכנס. אני יודעת שיש לו חברים והוא ילד שמח שאוהב חברה. התנהגות זו אפיינה אותו גם לפני הלידה. דוגמה נוספת היא שהוא רצה מאוד ללכת לחוג וכשהגענו חשש להשתתף, נצמד אליי וישב בצד. הגעתי מוקדם למקום כדי שיתרגל, כדי שיכיר ילדים לפני החוג וכדו'. הוא מוכן להשתתף בתנאי שאהיה בתוך החדר ואילו המדריך מבקש מההורים לצאת. הוא נהנה ומבצע את התרגילים בבית ומדבר על החוג ועל הילדים בחוג, אך אם אצא לא ישתתף (ניסיתי זאת).
דבר נוסף - לאחר הלידה הוא קופצני יותר מהרגיל, נוגע רבות באוזניו, מרכין את הראש ומנדנד אותו וכדו'. אני מעניקה לכל אחד מהילדים זמן נפרד איתי (מועט) ואף ללא התינוקת החדשה. אשמח מאוד לקבל עצה כיצד להגיב בכל אחד מהמקרים.
מיכל דליות: דליה, שני דברים יש כאן: אופיו של הילד ולידת הקטנה. לבנך יש את הקצב שלו. הוא לא דומה לך, הוא לא דומה לאחיו, הוא הוא. ויש הרבה ילדים וגם מבוגרים שלוקח להם זמן, ששונאים פרידות (אפילו אם אחר כך כיף להם במקום בו נשארו) ולכן פרידות קשות להם. אז הוא היה קצת ככה קודם ועכשיו הוא כנראה מקצין את זה בגלל לידת התינוקת.
תביני, כל דבר חדש שקורה למשפחה (מעבר דירה, כניסה לגן, לידת אח, פיטורין, מחלה ועוד) מטלטל את הילדים וגורם להם לצאת מאיזון. עד לפני חודשיים היו בבית רק הוא ואחיו והוא היה רגיל למציאות הזו והנה, לפתע, יש עוד תינוקת. זו טלטלה רצינית וכל ילד מגיב אליה אחרת ובקצב שונה. יום אחד זה יעבור.
כל דבר חדש במשפחה יוצר חוסר איזון אצל הילדים
נכון, זה לא נעים וגם מכביד לעיתים, אבל הניחי לו. כל פעם שאת מעודדת אותו קדימה או מנסה לשכנע אותו ללכת ולהפרד ממך – הוא נלחץ. אז בואי נשחרר אותו. הוא מתחיל כבר לפתח "טיקים" וצריך לשחרר אותו מהלחץ הזה ומהתחושה שאת מצפה ממנו למשהו שהוא לא יכול לספק לך. העניקי לו הרבה אהבה (לא מתנות ושוחד), תני לו תפקידים בבית, תני לו תחושה שהוא חשוב ומועיל, תגידי לו שממש לא אכפת לך כמה זמן לוקח לו להפרד כי את כל כך אוהבת אותו. שלעיתים את ממהרת ולכן תקצרי, אבל שהוא בנך בכורך הנפלא.
בן השש החליט שהוא צמחוני
נתלי: אני אמא לילד בן 6 וחצי. הוא בכיתה א' והיום הוא הגיע מבית הספר ומהצהרון בהצהרה שהוא בדיאטה והוא צמחוני. בשיחתי מול מנהלת הצהרון היא ציינה שהוא סירב לאכול ארוחת צהריים. לא סתם פניתי אליה; בכל יום אני שואלת אותו: איך היה בבית הספר? מה עשית היום? מה למדתם? וכמובן בודקת בתיק האוכל מה אכל, וכששאלתי מה אכלת בצהרון, הוא טען שכלום כי הוא הולך לחיות על ירקות ומים. כששוחחתי עם מנהלת הצהרון הוא גם טען בפניה שהוא מהיום צמחוני וממש "הרעיב" את עצמו, דאג לא לאכול מאכלים משמינים והסכים לאכול שניצל ביתי חתוך עם מלפפון. אני לא מודאגת ממשקלו, כי הוא במשקל טוב ואפילו קצת מעבר, אך אני מפחדת שהוא עושה זאת כי ילדים אולי הקניטו אותו. הוא לא שמן ולא רזה, אך מפותח לגילו וטען נחרצות שלא קרה דבר בבית ספר או בצהרון. מה לעשות?
מיכל דליות: נתלי, במקרה הזה צריך לעשות הפוך על הפוך: תגידי לבנך שהוא גאון, שאת מופתעת מהבגרות שלו ושהחלטות שלו על גופו, כל זמן שאינן מזיקות לו, הן שלו בלבד. ואם הוא רוצה להיות צמחוני זה נפלא. תגידי לו שצמחוני אומר לאכול הכל חוץ מבשר כי אחרת אין מספיק ויטמינים בגוף. תגידי לו שאת הולכת איתו בתנאי שהוא יאכל הרבה פירות, ירקות, גבינות, לחם, מרקים, ממרחים וכו'. אל תדאגי בינתיים. גם אם אמרו לו משהו מטופש כזה בצהרון, אהבת האוכל והמזון תגבר על הצמחונות והוא יבקש שניצלים מהר מאד. אם תתעקשי איתו הוא עלול לקחת את זה למקום של מלחמה אישית נגדך ואז "דווקא" יישאר צמחוני. הוא צעיר, הוא בריא, הוא מחליט החלטות וחוזר בו – אז לא לעשות מזה עניין. להיפך, לתת לו כבוד ולהמשיך לעקוב אחר בריאותו. בהצלחה.
הילד משגע אותנו לפני השינה
רימה: אני אמא לשני ילדים. הבכור בן 11 והשני בן 7 הילד. הבכור מקנא באח הקטן ומציק לו במשך היום. הילד השני ילד מאוד מנומס, אך מרביץ לו כתגובה, וכן, הוא מקבל את הסימפטיה שלנו יותר מהבכור מאחר שהוא מציק לו הרבה, אבל הבעיה האמיתית שלנו היא בזמן שהילדים הולכים לישון. הקטן נרדם בצורה רגילה, להבדיל מהבכור. קודם כל הוא תמיד חייב להתקשר לסבתות שלו בכדי לשאול אותם : האם הוא יצליח לישון? וחוזר כמה וכמה פעמים על אותה שאלה והן חייבות להגיד לו שכן, אתה תצליח לישון במיליון אחוז, ואם הן לא אומרות לו את המשפט הזה כמה פעמים הוא לא מרפה מהן.
אחרי שהוא מסיים את השיחות הוא מתחיל לצאת מהחדר שלו עם תירוצים שהוא צמא, או שיש לו פיפי, וכמובן, שואל אותנו מתי אנחנו ההורים נרדמים. הוא אומר שהוא מפחד, אך מבקש מאיתנו ללכת לישון ולכבות את האור. סיפרתי לו פעם סיפור שנקרא "ליאור והפחד" והוא אמר לי שהוא בדיוק כמוהו - שיש פחד שמשתלט עליו. איני יודעת מה לעשות איתו.
מיכל דליות: רימה יקרה, לבן שלך אין כלום חוץ מהרבה שכל וידיעה איך לשגע אתכם. הוא לא פוחד מכלום הוא פשוט מוכיח לכם שהוא השולט בבית. הוא אפילו רוצה לקבוע עליכם מתי תלכו לישון. ילד עריץ. בהחלט לא לתת לו לדבר יותר עם הסבתות בערב. זה שטויות ממש. הוא מושך זמן ומשגע את כולם וגם אותן הוא מכריח להגיד בדיוק מה שהוא רוצה. ילד עריץ. וכשהוא יורד מהמיטה שאבא שלו יחזיר אותו שוב ושוב ושוב ושוב בלי להגיד אפילו מילה אחת. לא לענות לילד, לא לתת לו מים, לא לגעור בו, לא להסתכל עליו, אלא רק להחזיר אותו למיטה. רק אם אתם תעשו שינוי בהתנהגות שלכם (ותפסיקו להיכנע לו ותפסיקו לענות לו על מילה) יש סיכוי שהוא ישנה את ההתנהגות שלו. בהצלחה. אני ממליצה לכם ללכת להדרכה הורית. הילד כוחני וכדאי שתדעו איך להתמודד איתו.
