אולי יש לו עולם משלו שהוא מאוד נהנה בו? (אילוסטרציה) | צילום:
RMAX, Istock
בן החמש אוהב לשחק לבד בגן
ליאת: בני בן 5 והוא בגן חובה. זוהי השנה השנייה שלו בגן הזה. הגננת והסייעת לא התחלפו ורוב הילדים המשיכו איתו משנה שעברה. כשאני שואלת אותו איך היה היום שלך בגן הוא עונה "כיף", וכשאני שואלת עם מי שיחקת הוא כמעט תמיד עונה שלבד.אני מנסה לפתוח איתו שיחה ולהעלות שמות של ילדים שאני יודעת שהוא מכיר ואוהב, והם גם באים אלינו הביתה אחר הצהריים, אבל כמעט תמיד הוא עונה שהוא שיחק לבד, שהוא לא אוהב את המשחקים של הבנים ומעדיף לשחק עם הבנות, אבל הן לא רצו לשחק איתו או לא שיתפו אותו. הגננת טוענת שלרוב הוא כן משחק עם ילדים, אבל הרבה פעמים הוא באמת לבד. ביקשתי תיווך מצידה, אבל אני רואה שהתשובות שלו נשארות זהות. כמו כן, לאחרונה היינו באבחון (ריפו ועיסוק) וכשביקשו ממנו לצייר חבר מהגן הוא טען שאין לו חברים בגן. הוא ילד מאוד חברותי ותמיד באים אליו חברים בשמחה, וכדברי הגננת, הוא ילד אהוב בגן. מה דעתך?
מיכל דליות: היי ליאת, בנך נשמע כמו ילד שטוב לו. הוא הולך ברצון לגן, שם לא מתלוננים עליו וזה אומר שהוא ילד נעים ומשתף פעולה, חברים אוהבים לבוא אליו, הוא אוהב שחברים באים אליו – ממש נשמע כמו ילד שטוב לו. אני בהחלט מאמינה שיש מצבים, ואולי הם אפילו רבים, שהילד משחק לבד. יכול להיות שזה מה שהוא אוהב. מה דעתך? אולי מספיק לו לשחק פה ושם עם ילדים אחרים, אבל גם יש לו עולם עשיר משלו, בתוך ליבו וראשו, וזה מספק אותו. יש לו חברים כשהוא רוצה בגן, יש לו חברים כשהוא רוצה בבית, ולכן הוא יכול לבחור אם להיות לבד או לא.
אני מציעה טקטיקה אחרת: מכיוון שאת חוששת לו ובוודאי לא אוהבת את תשובתו "שיחקתי לבד", תעשי מעשה כדי לקבל יותר פרטים. התחילי לשתף אותו. אז כמה מילים על שיתוף: שיתוף הוא כמו אנגלית, שפה זרה. מה עושים אם רוצים שהילד ידע לדבר באנגלית? מתחילים לדבר בבית. כך גם עם שיתוף. אם רוצים שהילד ידע לשתף, צריך לדבר "שיתוף" בבית ולאמן בזה את הילד. המשמעות היא שאת ובן זוגך צריכים להתחיל לספר לילד דברים שקורים לכם. לא מחשבות עליו, לא שאלות עליו, לא חקירות שב"כ, אלא עליכם: איך היה לכם בעבודה, מה קרה בדרך הביתה, למי היה יום הולדת במשרד, מה סבתא ספרה לכם, איך אתם מתכננים טיול. כל מיני סיפורים, שהם פשוט שלושה או ארבעה משפטים, שמשתפים את הילד בחוויות שלכם. אחרי כמה שבועות כאלה, יש סיכוי מאד גדול שהילד יתחיל לשתף אתכם. ואתם – פשוט הקשיבו לו. בלי ביקורת ובלי לנקוט עמדה. פשוט אוזן קשבת. ואל תדאגי. בנך נשמע כמו ילד שמח וטוב לבב.
הפעוטה הולכת לישון מאוחר
שירה: אני אמא לשלושה ילדים מקסימים: ילדה בגיל ההתבגרות, ילד בן 3 ושמונה חודשים, ובת נוספת בת שנה ו-7 חודשים. יש לי בעיה עם הקטנה שהחליטה שהיא לא מעוניינת לישון מוקדם, כלומר רק אחרי השעה 22:30 וגם זה לאחר בכי של שעתיים ברציפות עד שהיא מתעייפת ונרדמת. היא לא ישנה הרבה במשך היום, כלומר שנת צהריים קצרה שממנה היא מתעוררת ב-15:00. בשעה 19:30 אני עושה לה מקלחת, ארוחת ערב ומכינה אותה לשינה, אך היא בתוקף מסרבת להירדם. מכיוון שאני צריכה לחלק את זמני גם עם בתי הבכורה, אני שמה אותה בעגלה ומנדנדת והיא בוכה עד שהיא נרדמת. מה לעשות?
מיכל דליות: שירה, אני רוצה לוודא שאמנם הבנתי: את עסוקה עם התינוקת ולכן לא מוצאת מספיק זמן להיות עם הגדולה? ומה עם הבן? כבר ישן? אם אמנם כך, אז אענה לזה: הבת בגיל ההתבגרות צריכה לדעת לדחוק, לפעמים, את הצרכים שלה בעקבות שינויים שקורים בבית. נכון, היא בגיל ההתבגרות וקשה לה. נכון, נולדו לה פתאום שני אחים (שאולי אפילו, בעיניה, מיותרים לה) וקשה לה. נכון ונכון, ובכל זאת תפקידנו לגרום לילדים להסתגל למציאות חייהם ולא לעוות את המציאות עבורם. אני נגד הרדמת ילד בעגלה. בכלל, אני נגד כל פעולה של ההורה שגורמת לאיזה סוג של "התמכרות" של הילד שאחר כך ההורה משלם על זה ביוקר, וכמובן גם לילד זה לא טוב. אם בתך בוכה שעתיים בעגלה, אז שתבכה שעתיים במיטה שלה. אם כבר, אז כבר. לדעתי הקטנה עייפה מאוד ויכול להיות שהיא מתקשה להרדם או שהיא עושה זאת כדי להמשיך להפעיל אותך. איך שלא יהיה, את צריכה להיות מאד נחושה כאן. הולכים לישון במיטה בלבד ואמא שומרת עלייך עד שאת נרדמת. את יכולה להיכנס ולצאת מהחדר, אבל לא להוציא את הקטנה מהמיטה. את יכולה להישאר בחדרה ולשבת על כסא אבל לא להוציאה מהמיטה. ומהבת הגדולה שלך תבקשי התחשבות. נכון, זה לא פייר (גם היא תגיד לך את זה) אבל זו המציאות. ועם שיתוף פעולה שלה ובלי לעשות לך ייסורי מצפון, זה יקח בערך שבוע עד עשרה ימים והקטנה תתרגל ואז תרדם בשקט ולך ולגדולה יהיה זמן אישי. בהצלחה.
בני הגדול מתקשה לקבל את האח החדש שלו
עינת: לפני שבועיים ילדתי את בני השני בלידה רגילה וקלה ומהר מאוד חזרתי לשגרת פעילות בבית. מאז (אולי אפילו קצת קודם), חל שינוי בהתנהגות של בני הגדול, שהוא בעצם עוד קטן, בן שנה וחודשיים. הוא התחיל פתאום להתעורר באמצע הלילה ולבכות. לא ידענו למה לייחס את הבכי אז נתנו לו למיטה בקבוק. בגן הגננות אומרות שהוא שובב יתר על המידה, מרביץ לילדים, מטפס על חפצים, וגם בבית עושה משחקי דווקא. אני יודעת שזו התנהגות נורמלית בהתאם לנסיבות ולדייר החדש בבית וגם אולי בהתאם לגילו, ובכל זאת, מה אפשר לעשות? היה לילה אחד שבמשך כולו הוא לא הפסיק לבכות ולצעוק ולא ידענו מה הבעיה ואיך אפשר להרגיעו - על הידיים, בקבוק, לצאת מהמיטה וכו'. ברור לי שהוא רוצה תשומת לב מאיתנו, אבל איך? מה לעשות? האם להיענות לבכיו במשך הלילה? או לתת לו להירגע מעצמו? מה הוא ילמד אם נתעלם מהבכי? ומצד שני, האם העובדה שניגש אלי ונרים אותו תגרום לו להתמסר למגע או לבקבוק במשך הלילה? איך אפשר לתמרן עם שניים כל כך קטנים?
בשבוע האחרון הוא קצת מתייחס לנוכחות של התינוק בבית: מנסה לתת לו מוצץ, אוכל, מביא לו את בקבוק, מחפש אותו בבוקר בעריסה וכו'. בנוסף, לפעמים כשהתינוק על הידיים שלי, פתאום הוא גם רוצה על הידיים או מתחיל גם לבכות.
מיכל דליות: עינת, עלייך לעשות שני דברים: האחד – להבין. השני – להגיב. בנך הבכור סובל. אין ספק בכלל. חייו התהפכו, השגרה שונה, את לא שלו בלבד, יש מישהו חדש בליבך ועל ידייך, האיזון בבית הופר באופן דרמטי (מבחינתו) והוא אבוד. מכאן כל ההתנהגויות הלא שגרתיות שלו. עד כאן חלק ההבנה. ולתגובות: כל תגובה שלך צריכה להיות עניינית ובהתאם להתנהגות של הילד. בלי כעס אבל גם בלי רחמים. אם הוא קופץ על הספה לא להגיד יותר כלום, אלא להוריד אותו שוב ושוב ושוב עד שהוא יבין שאין טעם לעלות. אם הוא מתעורר בלילה אל תתנו לו אוכל (מקסימום בקבוק עם סתם מים), אלא תישארו ליד מיטתו ומקסימום תתנו לו יד. ברור שהוא רוצה את תשומת לבכם. הוא זקוק לה לצורך הישרדותו הפסיכולוגית. והוא חייב לקבלה. קצת יחס אישי. קצת לבד לגינה או לסבתא. קצת יותר על הידיים (וקחי אותו ואת הקטן ביחד, כשהוא מבקש), לא להתעלם מבכי, ממש לא. בכי הוא שפה, וכשהילד בוכה הוא בעצם אומר הרבה דברים. בעיקר את הכאב הנוכחי שלו. חכי בסבלנות, הגיבי בענייניות ובאופן מכבד אך נחוש כאשר הוא מתנהג רע, ומנגד תני לו הרבה מאוד אהבה, גם אם זה ברגעים שלא מתאים לך. וקחי עזרה. קשה לגדל שני ילדים במרווח כה קטן. היעזרי באנשים כמה שאת יכולה יותר. מזל טוב וכל טוב.
לא מתעלמים מכל סוג של התנהגות כדי להכחיד אותה
הילד מתנהג באלימות כלפינו
שלי: יש לנו שני בנים. הגדול בן חמש וחצי והקטן בן שלוש. בתקופת החופש הגדול חלה רגרסיה בהתנהגותו של בני הבכור: הוא לא ממושמע, זועף, מתעצבן בקלות, מדבר לא יפה, וחמור מזה, לעיתים אף נוהג באלימות כלפינו וכלפי אחיו הצעיר כאשר אינו מקבל את מה שרוצה. אנו מנסים להתעלם ככל הניתן על מנת שלא תהיה לו מוטיבציה להמשיך בהתנהגותו השלילית אך איננו יודעים כיצד עלינו להגיב מול האלימות שלו. אציין כי הינו ילד מוכשר נבון ואהוב ובגן מתנהג ללא דופי אך שתלטן, מתקשה לשאת תסכול ומרבה להתעמת. מה עושים?
מיכל דליות: שלי יקרה, לא מתעלמים מכל התנהגות כדי להכחיד אותה. זה נכון כלפי חוצפה, אבל ודאי שלא כלפי אלימות או חציית גבולות ברורים של הבית. יש מצבים בהם תצטרכו לנקוט עמדה ברורה וגם "סנקציה" שלא נקרא לה עונש, כי היא אמורה להיות תוצאה הגיונית להתנהגותו. אם הוא מתנהג רע אצל סבתא, אבא והוא (או את והוא) יחזרו הביתה ורק הקטן ואמא יישארו להנות אצל סבתא. אם הוא דוחף את הקטן אתם תקחו את הקטן על הידיים ותרגיעו אותו ולא תעיפו מבט בגדול. כשהוא זועף – לא תשמעו את זה. כשהוא לא עושה מה שנתבקש על ידיכם – יהיה לזה מחיר: או שתקחו אותו לאמבטיה למרות אי רצונו, או שתסדרו את החדר אבל מרוב עייפות לא תספרו סיפור וכדומה. שימי לב, שלי, שאני ממציאה תגובות הקשורות להתנהגות של הילד. אני לא מתעלמת אלא מגיבה, אבל באופן שאין בו כעס אלא ענייניות. ובנוסף, אני ממליצה לך בחום ליצור קשר עם משרדי ונמליץ לך על יועצת משפחתית מצוינת לצורך הדרכה הורית. כל טוב.
בני חושש מכישלון
יובל: אני אמא לילד בן חמש וחצי, חמוד, רגיש ואכפתי לסביבה. השבוע הגננת קראה לי לשיחה ובה היא אמרה לי שהילד צריך טיפול רגשי. הבעיות העיקריות שעלו במהלך השיחה הם: 1. הוא רגיש ומעט חרדתי כאשר מענישים אותו; 2. כשהוא מקבל עבודה לעשות הוא מיד בוכה שהוא איננו מסוגל לעשותה למרות שלא ניסה ואפילו לא ראה אותה; 3. הוא חייב לומר את המילה האחרונה בכל דבר ובעיקר בריכוז; 4. הוא מניח שהוא מבין בכל נושא שמדובר.
ניתן לומר שאני די יודעת על מה היא מדברת ומסכימה שזה מעט לא רגיל, אבל אני חושבת שאולי זה נובע מן הדרישה שלי לפרפקציוניזם, אולי גרמתי תוצאה הפוכה ממה שרציתי? ברצוני להוסיף שהוא ילד טוב מאוד וחביב ומסתדר חברתית מצויין, וגם מבחינה לימודית הוא עומד בקצב מעולה. מה שמעניין שהוא גם דברן גדול ומפגין ביטחון יתר מול אנשים שאיננו מכיר. הוא יכול לעמוד מול קהל גדול ולומר את דעתו ולספר סיפורים ולהשתיק אנשים שמפריעים לו להתבטא. הוא לא ביישן בכלל והוא מרגיש שהוא יכול להתערב בכל שיחה, כיוון שהוא מרגיש שהוא מבין גדול בכל דבר.יש לו אוצר מילים נרחב מאוד הרבה מעבר לבני גילו וגם יש לו ידע בהמון תחומים הרבה מעבר לבני גילו (אני ובעלי משקיעים בו הרבה זמן ומלמדים אותו על כל נושא שהוא חפץ לדעת ושואל). אין לי כל כך הסבר למה יש ניגוד כל כך גדול בין ביטחון עצמי מופרז לחוסר ביטחון. שאלתי היא האם יש כאן בעיה רצינית שדורשת טיפול והתערבות חיצונית, או שמא זהו עניין שיחלוף עם הגיל? והאם יש משהו שעליי לעשות או להפסיק לעשות?.
מיכל דליות: יובל, נשמע כאילו בנך מאד תחרותי והצלחות מאוד חשובות לו. מכיוון שחשוב לו להצליח (וברור שזה הגיע מהפרפקציוניזם שלך) הוא פועל רק בשדות אותם הוא מכיר ובהם הוא יודע שהוא יצליח, אבל פוחד מכל דבר חדש ו/או לא מוכר (עבודה חדשה בגן וחרדה בעת שמענישים אותו). חוסר הצלחה נתפס, בעיניו הקטנות, כדבר בלתי אפשרי ורק אם הוא יעשה הכל מצוין אז יאהבו אותו. מכיוון שכך, הוא פוחד להיכשל ומכאן תגובותיו. אין פה בעיה של ביטחון עצמי מופרז, אלא של חוסר ביטחון. וזה הפרדוקס: ילד שיש לו את כל הפוטנציאל להיות מאד מוכשר ומצליח, בעצם פוחד "מה יקרה אם לא אצליח". מה שצריך לעשות זה לייצר כשלונות מכוונים. גם את, גם בן זוגך וגם בנך צריכים להתחיל להיכשל ולקחת את זה בקלות. תייצרו מצבים בהם אתם נכשלים ותצחקו מזה. תייצרו מצב בו את נכשלת ובן זוגך מחבק ומנשק אותך ואומר לך שאת מתוקה כשאת לא מצליחה ושזה ממש לא אכפת לו אם הצלחת או לא, כי הכי כיף לו זה לשחק איתך. וגם החליפו תפקידים. תנו לכישלון מקום מכובד בבית. בזמן ארוחה משותפת ספרי לבן זוגך (בלוף) איך בעבודה לא הצלחת לסיים משהו ממש חשוב, אבל את לא דואגת כי את יודעת שתוכלי לסיים זאת ביום אחר. ועוד כאלה סיפורים. עם הזמן בנך יקבל את המידע ואת הרושם שכשלונות הם חלק מהחיים ואין מה לחשוש מהם.
בנוסף, אם את רוצה, קחי את הקטנצ'יק לטיפול רגשי. מדובר על טיפול בבעלי חיים, או בדרמה, או במוזיקה, או בבישול, או דרך משחקים, והמטפל יידע לזהות ולכוון את רגשות החשש של בנך לכיוונים בונים. בהצלחה.
