כיצד גורמים לבת שנתיים לסדר את הצעצועים, האם אפשר לעודד ילד לאסרטיביות, ולמה בת שלוש מתקשה להיפרד מאמא שלה כשהיא יוצאת לעבודה? מיכל דליות עונה לשאלות הגולשים
ילדים לומדים לבד מהי אסרטיביות | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
איך מעודדים ילד לאסרטיביות?
תהל: שלום מיכל, בכורינו איתי בן שש ויש לו שני אחים קטנים. אנו רוצים להתייעץ איתך לגבי חוסר האסרטיביות שלו והנטייה שלו להיות מובל בזמן משחק עם חברים בגן ובבית. זה קורה בעיקר כאשר מגיע חבר שנחשב משתלט ודומיננטי. חשוב לי לציין שאיתי ילד ממושמע. שאלתי היא כיצד עלי לכוון אותו על מנת לפתח אצלו אסרטיביות ולגרום לו להבין שגם לרצון שלו יש מקום חשוב באינטראקציה עם חברים. חשוב לי לציין שהוא ספורטאי טוב ותחרותי, וכן גם מבחינה קוגנטיבית הוא מפותח. הוא ילד קצת ביישן, אך יש שיפור בשנה האחרונה מבחינה זאת.
מיכל דליות: תהל, לא כל הילדים נולדים אסרטיביים. באמת! לילדים טובים יש נטייה לא להיכנס לעימותים, והדרך ללמוד את זה שהם "מפסידים" באינטראקציה עם חבריהם כשהם מוותרים כל הזמן – זה דרך חוויה אישית בלבד. שום דיבורים לא יעזרו פה, אלא להיפך, הם יחמירו את המצב. אם דורשים ממנו לעשות משהו שאין לו כוחות לעשות הוא מרגיש שהוא לא רק לא מוצלח בזה אלא גם מאכזב אתכם. לכן אני מציעה להניח לו, לתת לו להפסיד עם חברים, להכיר את תחושת התסכול והעלבון ומתוך זה יש סיכוי שהוא יתחיל להילחם עבור עצמו.
הילדה מתקשה להיפרד ממני
מיכל: אני אמא לשתי בנות: הגדולה בת שלוש וחצי, והקטנה בת שנתיים. בכל בוקר כשאני יוצאת ללימודים או לעבודה בשעות מוקדמות, הילדה הגדולה בוכה ומסרבת להיפרד ממני. כאשר אני מתארגנת בבקרים היא אוחזת בי בחצאית ולא מרפה, ומבקשת לבוא איתי. אני מסבירה לה שאמא עכשיו הולכת והיא תחזור אחר הצהריים כמו בכל יום, אך זה לא עוזר והיא ממשיכה לבכות. אני נותנת לה נשיקה וחיבוק ולצערי עוזבת אותה בוכה. לפעמים היא גם באה אחריי לרכב בוכה. הדבר לא קורה עם אביה, ורק איתי. כאשר סבא או אבא לוקחים אותה לגן היא לא בוכה. האם מדובר בחרדת נטישה או משהו ביחסים שלי ושלה? מה לעשות כדי שהמצב ישתפר? האם זה נורמלי בגיל כזה?
מיכל דליות: מיכל יקרה, בהחלט מדובר במשהו שהוא רק ביחסים ביניכן. היא יודעת להיפרד יפה (מאחרים), אבל בזמן הפרידה ממך היא יודעת למשוך את הזמן ולגרום לך להרגיש רע ולכן לדבר איתה עוד ועוד, ללטף עוד ועוד, חיבוק נוסף ונשיקה אחרונה, ובעצם, כל זה מקשה עליה. את צריכה להיות הרבה יותר עניינית. להגיד לה שממחר את נפרדת בחיבוק ובנשיקה אחת ודי, ושאת יודעת שעם הזמן היא תלמד להתאפק. כשהיא תראה שאת לא מושכת את הפרידה היא תבין שאין טעם למשוך את הזמן. זו לא חרדת נטישה, אף אחד לא נוטש אותה, זו שליטה עלייך ועל הזמן שלך. הקלי עליה והיפרדי מהר. בהצלחה.
אני חרדה לבני. איך משתחררים מזה?
לילך: אני בת 39, נשואה, ואם לבן יחיד בגיל תשע וחצי, ואני כמובן מאוד חרדה לו. אני אמנם נותנת לו ללכת לבד לבית הספר, לקייטנה, לחברים, אך אני נתקפת לאחר מכן בדפיקות לב, במיוחד כשהדבר כרוך בנסיעות (כמו קייטנה). זה פוגע מאוד באיכות החיים שלי. בעלי כמובן לא מבין על מה המהומה, הרי הוא ילד גדול (לא הסכמתי למשל שהוא יחצה כביש לבד עד גיל 9 או לא יישב בבוסטר עד הגיל המתאים, ובקיצור, אני יותר פדנטית במה שנוגע לבטיחות), והדבר גורם לחיכוכים בינינו. מדי פעם הוא גם "שובר" לי את המילה מול הילד, ואז הוא לומד כמובן לבקש ממנו רשות לדברים. האם יש פתרון, ואם כן מה הוא?
מיכל דליות: הפתרון לילך, הוא שבעלך יכיר בכך שאת חרדתית ושלמרות זאת יש לכם ילד מוצלח. ההתנגדות לך גרמה לילד להיות מניפולטיבי. את, לדעתי, צריכה עזרה. תרופתית או פסיכולוגית. לכי ללמוד לשחרר את הילד. לכי להבין שהילד חייב שיהיו לו חיים מלאים ועצמאיים בלעדייך. יש תרופה לחרדה וכדאי שאת תהיי יותר רגועה כדי לא לסרס את הילד. כמובן שיש להקפיד על הבטיחות כפי שעשית עד כה, אבל כדאי לאמץ גישה אופטימית. תפקידנו להכשיר את הילד להתמודד עם החיים ועם הקשיים שלהם, והגנת יתר עלולה לדכא את היכולות שלו. זה לא שאת ממש לא בסדר, זה שאת חרדה מדי. מעט חרדה זה טוב כי זה גורם לזהירות, הרבה חרדה – מגביל מדי. בהצלחה.
למה הילדה לא מוכנה לצחצח שיניים?
יעל: בתי בת שנתיים. אנחנו די מסתדרים עם העקשנות וכל המאפיינים של הגיל הזה, אבל לא מצליחים לחנך אותה לצחצח שיניים פעמיים ביום. כבר מגיל שנה נתנו לה מברשת שיניים והיא צחצחה שיניים בלי משחה. עכשיו היא לא מוכנה בשום אופן. ניסינו לצחצח ביחד איתה, לשחק איתה משחקים, קנינו לה מברשות צבעוניות. כלום. היא פשוט זורקת את המברשת על הרצפה ולא מוכנה. במקרים אחרים של סירוב שלה, למשל אם היא לא מוכנה להתקלח, אנחנו נחרצים מאוד ולפעמים מכניסים אותה למקלחת בכח, תוך כדי בכי וצעקות שלה, אבל עם הצחצוח שיניים מרגיש לנו יותר אלים לעשות את זה בכח ואנחנו לא מסוגלים. מה עושים?
ילדים כוחניים אוהבים שאומרים להם שהם קובעים ומחליטים | צילום:
ליאור קסון
מיכל דליות: יעל, אלימות לא רק שאינה מקובלת, אלא שהיא לא עוזרת. הרי את רוצה להקנות לילדה את הערך של נקיון ולכן הכח לא משרת אתכם כאן. בקשר למקלחת אני מציעה להגיד לה פעם אחת שהיא קובעת איך המקלחת תראה: או בכיף או לא בכיף. ואל תגידו את המילה "בכח". היא כמובן תתנגד ואתם כמובן תעשו זאת בכח, אבל בלי כעס. כמה פעמים כאלה ישיגו את התוצאות הרצויות. ובקשר לצחצוח השיניים: תגידו לה שאמא ואבא צריכים לשמור על השיניים שלה ואם היא לא תשמור עליהן על ידי צחצוח, אתם תפסיקו לתת לה מעדנים, ופלים, ארטיק, שוקולד, וכל דבר שתחליטו. תגידו לה שהיא מחליטה (ילדים כוחניים אוהבים שאומרים להם שהם קובעים ומחליטים) אם לצחצח שיניים או לא, אבל אם היא מחליטה שלא, אז כל היום היא לא תוכל לקבל דברים שמקלקלים שיניים. היא כמובן לא תצחצח וגם תכעס עליכם, אבל עליכם לעמוד בגבול. בדרך זו היא תבין שהיא זו שקובעת אם היא מקבלת מאכלים מסויימים או לא ושכדאי לה לצחצח שיניים. בהצלחה.
בת השנתיים לא מוכנה לסדר את הצעצועים
סיגל: יש לי ילדה מקסימה בת שנתיים וחצי, ולה יש אח בן 4 חודשים. מאז שהוא נולד, ואולי קצת לפני, היא עושה 'דווקא'. היא למשל מפזרת את כל הצעצועים שלה בסלון ומסרבת לסדר אותם, ואומרת לנו לסדר אותם במקומה. ברור לי שההתנהגות היא דרישת תשומת לב, אך אנו מעניקים לה תשומת לב רבה. אינני יודעת כיצד להגיב להתנהגותה. אני מבקשת ממנה מספר פעמים לסדר וממתינה כדי לתת לה הזדמנות לעשות זאת, אך ללא הועיל. בסוף אני מציעה לה לסדר ביחד ולא תמיד זה מצליח. מה עושים?
מיכל דליות: סיגל, הרי אתם רוצים ללמד אותה את הערך של סדר. מכיוון שאתם המודל כמעט לכל הדברים בבית, אם אתם דורשים סדר – אתם תסדרו, אלא שזה צריך "לעלות לה". למשל: "אם אני מסדרת את הצעצועים לבד אז אין לי כח לסיפור ולהרדמה", או "אם את לא מסדרת את הצעצועים סימן שלא אכפת לך מהם, אז אני אוספת ושמה בתוך הארון למעלה ואתן לך שוב כשקצת תגדלי ותדעי לשמור עליהם". אם אומרים כזה דבר, חייבים, ראשית, לא לכעוס, ושנית לעמוד באיום/הבטחה/סנקציה. בהצלחה.
