איך אפשר לעזור להם? למה ילד בן שלוש מסרב לשתות מים? איך מפסיקים ריבים של ילדים במושב האחורי של הרכב? וכיצד עוזרים לילדה שראתה פרסומת מפחידה להתגבר על הטראומה? מיכל דליות עונה על שאלות הגולשים
אל תתנו לחיוכים האלו להטעות אתכם, הם ממש לא תמימים | צילום:
jupiter images
נכדיי סובלים מגירושי הוריהם
אודליה: אני סבתא לשלושה נכדים חמודים. יש לי בעיה עם שני נכדים, האחת בת 8 והשני בן 3 וחצי. בימים אלו הוריהם נפרדו. הנכדה קיבלה את זה בהבנה מסוימת. הבן לא מבין מה קורה סביבו. בשל המצב המיוחד והטעון הזה, בני ונכדיי מתארחים אצלי בשבתות. אני מרגישה שהם מאוד לא רגועים, וזה מתבטא בהפרעה כל שהיא באכילה. הם רוצים לאכול רק ממתקים ואני אובדת עצות. עליי לציין, כי גם לפני גירושי ההורים הם לא ממש אכלו בצורה נאותה ומזינה. אני מאוד מודאגת כי הילד ממש ירד במשקל ורואים את זה היטב. ההורים לא ממש עסוקים בזה. אנא עזרי לי לעזור להם.
מיכל דליות: סבתא אודליה היקרה, כמה זה כואב לראות את הילדים לא מצליחים ואת הנכדים משלמים על זה את המחיר. ליבי איתך. תביני, ילדים אוכלים מה שיש בבית. אם תחליטי, באומץ רב, שאת מוציאה את הממתקים מהבית ותתנצלי ותגידי שלא הספקת לקנות והסופר כבר נסגר, הם יאכלו דברים אחרים, אם אמנם הם יהיו רעבים. אולי הם יכעסו עלייך, אבל את תצליחי למנוע מהם סוכרים ואולי להזין אותם טוב יותר. בנוסף, אני מציעה לך להציע לבנך לקחת את הקטנים לטיפול רגשי. קשה להם, הם באמת אבודים ולא יודעים איך להתמודד עם מצבם החדש. מה שצריך כרגע זה לוודא שהם בריאים. אפשר להוסיף להם כדורי ויטמינים. תתייעצי עם רופא.
בן השלוש לא רוצה לשתות
אורנית: יש לי שני ילדים מקסימים – ילד בן שלוש ושלושה חודשים, ותינוקת בת שנה וחצי. הבן שלי הוא ילד חכם ורגיש, יש לנו איתו את העימותים הרגילים שיש עם ילד בגילו: לא רוצה לסדר, לא רוצה לאכול, לא רוצה לחזור הביתה מהגינה וכדומה. מאז ומתמיד (זה נאמר לנו גם על ידי צוות הגן) ידענו שצריך לתת לו להחליט ולא ללחוץ עליו לעשות דברים. כאשר הוא מבין את ההיגיון שעומד מאחורי משהו הוא יבחר אם לפעול או לא. הבעיה האקוטית שיש לנו עימו מגיל מאוד קטן היא שהוא לא מוכן לשתות. כבר מזמן ויתרנו על בקבוק מים ואנחנו נותנים לו מיץ (בגן הוא שותה מים). הוויכוחים על השתייה הם מגיל שנה וחצי. לאחרונה אני מכינה לו "ברד" (שמה מיץ במקפיא וגורסת) ורק כך הוא מוכן לשתות. דבר נוסף, הוא גם לא אכלן ולא קל לנו עם ארוחות הערב. על ארוחת הצהריים ביום שישי אחרי הגן הוא כבר מוותר מראש, ואנחנו כבר לא נלחמים בתקווה שאם יהיה רעב הוא יאכל. הוא גם מסרב לאכול עם סכו"ם כמו בגן.
מיכל דליות: אורנית, את מתארת ילדון חזק ועיקש, שיודע מצוין לעשות הכל בגן אבל בבית לא משתף איתכם פעולה. כל התגובות שלכם (כעס, הפצרה, ויתור, שיחה, הסבר) מחזקות בו את הידיעה שהוא שולט לא רק בעצמו אלא גם בכם. כל זמן שתמשיכו בזה, הוא לא יפסיק להתנגד לכם. אני מציעה להודיע לו שהולכים לים ואם הוא לא ישתה מים בים, אתם חוזרים הביתה. וכמובן תצטרכו לחזור כי הוא לא ישתה (כדי להראות לכם שאתם לא יכולים לנצח אותו). אתם באמת לא יכולים לנצח אותו, ולכן צריכים לייצר מצב ממנו הוא יבין את ההפסד שלו כשהוא לא משתף פעולה. כמובן לחזור הביתה מיד ולא להיענות להפצרות שלו. ילדים לומדים מתוך חוויות וכאשר לא רבים איתם.
איך מפסיקים ריבים בין האחים במושב האחורי?
יערה: אני נוסעת מדי שבועיים להוריי בקריות, מרחק של שעה וחצי לכל כיוון מביתי. במושב האחורי יושבים בתי בת ה-8 ובני בן ה-5, ומקדימה בסלקל התינוק. הילדים מאחורה רבים המון בזמן הנסיעה. הדבר מאוד לא בטיחותי מאחר ועליי לנסות לפתור בעיות משמעת בעודי נוהגת עם 3 ילדים. מה עושים במצב כזה? אני ממש מרגישה חסרת אונים. אני מוצאת את עצמי נוהגת בכביש החוף וצורחת עליהם שיפסיקו ללכת מכות ולהציק. כמובן שכל נסיעה כזו ממש מתישה אותי.
מיכל דליות: יערה, כל זמן שאת מגיבה – הם ימשיכו לריב. את יכולה לקנות אטמי אוזניים ולהודיע להם שממחר את לא מתערבת יותר במריבות שלהם מאחור, שזה לא בטיחותי ושאת מאמינה שעם הזמן הם יידעו להסתדר בנסיעה. שימי לב לקטן שמלפנים ואל תגיבי לגדולים. רק כשהם יבינו שהם לא יכולים לגרור אותך למריבה הזו, יש סיכוי שיפסיקו. בנוסף, את יכולה לייצר מצב בו את מארגנת נסיעה קצרה לים, ומודיעה להם שאם הם רבים – כולם חוזרים. ברור שהם יריבו וברור שתחזירי הביתה. הם לא בעונש, אבל אחרי כמה פעמים כאלה הם יבינו שזו התוצאה של מריבותיהן. עוד רעיון: תודיעי להם שאת לוקחת כל פעם רק ילד אחד והשני נשאר אצל חברים טובים או אצל הסבתא השנייה. הם יצעקו עלייך וכו', אבל את אמורה להיות חזקה ולעשות זאת. תתנצלי שזה מה שקורה, אבל שאת לא יכולה להסתכן יותר. בהצלחה.
הבת התאומה מאוד רגישה
קרן: יש לנו תאומים בני שנה ושלושה חודשים: בן ובת מתוקים וחמודים! הבחורצ'יק שלנו די עצמאי והוא כבר הולך לבד, יודע להעסיק את עצמו ולפעמים גם רוצה את החברה שלנו ולהתפנק, וזה לגיטימי. לעומתו, הבת מאוד מאוד רגישה, ובצורה מוגזמת! חוץ מזה שבאופן שיטתי היא חושבת שכל הצעצועים בבית שלה והיא משתלטת עליהם, היא חוטפת את הצעצועים שהוא משחק בהם, כך גם לילדים אחרים במעון. כשאנחנו לוקחים לה את הצעצוע ומחזירים אותו למי ששיחק, היא מתחילה בבכי בלתי נשלט. היא רוצה ידיים אז מדי פעם אנחנו מרימים אותה, ואז כשמורידים, היא מתחילה לבכות, והבכי הזה הפך לנשק. אנחנו מנסים לא להתייחס לבכי ולא לתת לו לגיטימציה, אבל לפעמים זה כבר עובר כל גבול. אנחנו מאוד מנסים לא לטפח את ההתנהגות השלילית הזו, מתעלמים מהבכי, ורק כשהיא מפסיקה לבכות מתייחסים, אבל מפחיד אותי לחשוב שזה יתקבע לה ככה גם להמשך. מה עושים? בנוסף, יש להם נטייה למשוך אחד לשני בשיער כל הזמן ואנחנו מנסים לנזוף בהם, או להרחיק להם את היד מראשו אחד של השני, אבל הם צוחקים וחושבים שאנחנו משחקים איתם. איך מגנים תופעה לא רצויה בצורה נעימה ומתקבלת?
להגיב בצורה עניינית. מיכל דליות
מיכל דליות: קרן, בקשר לבכי של ביתך, את צודקת שזה נשק והאמת שכרגע, בגיל הצעיר הזה, קשה לתת לילדה לבכות הרבה זמן. אני מציעה שאם אתם לוקחים אותה על הידיים, אל תוסיפו לזה שיחה, מבט, או הסבר. קחו ושבו איתה בשקט. ואל תחששי שזה יתקבע, כי אפילו אם כן – גם בגיל שלוש אפשר לעקור זאת משורש. בקשר למשיכה בשיער, תודיעי לילדים שמהיום, כשהם מושכים בשערות, אתם מפרידים. ואז, ברגע שזה קורה, רק תפרידו ביניהם: אחד לימין ואחד לשמאל. אחד לאבא ואחת לאמא. שניהם לצידך מול הטלוויזיה. בלי דיבור נוסף (הם הרי יודעים שאת לא מסכימה לזה) ובלי לברר מה קרה שם. להפריד ודי. בהצלחה.
בתי ראתה פרסומת מפחידה בטלוויזיה
יפית: יש לנו ילדה מקסימה בת 3. עד לא מזמן כשהייתה מבקשת לראות תכנית במחשב, הייתי מפעילה לה את התכנית המבוקשת ומגבילה אותה לתכנית אחת עד שתיים. לא מזמן, באמצע התכנית הייתה הפסקת פרסומות (אני לא ידעתי שיש פרסומות באמצע. בכל זאת, מדובר בתכנית ילדים), ובתי רצה בהיסטריה אליי. היא הייתה ממש מבוהלת! ניגשתי לראות, והייתה פרסומת ממש מפחידה, בלשון המעטה (מעין מפלצת מחרידה). מאז היא לא מוכנה לראות שום תכנית לבד, אלא אם כן אני יושבת לידה. היא ממש בורחת מהמחשב בכל פעם שהיא חושבת שעלול להיות משהו כזה. ממש כואב לי לראות אותה ככה, איך אוכל לעזור לה?
מיכל דליות: יפית, שתינו מבינות את הקטנה. היא באמת נבהלה ועכשיו כבר לא מוכנה לתת אמון במכשיר הזה. היא צודקת. אני חושבת שאת יכולה להציע לה לראות, ואם היא תרצה אותך מדי פעם תסכימי ומדי פעם לא. תרגילי אותה שאת יושבת לצידה כשנוח לך. ואם לא נוח לך היא תחליט אם להישאר שם או לא. יש סיכוי שבהתחלה היא תלך אחרייך וזה בסדר. עם הזמן היא תבין לבד שאם היא רוצה לראות – זה יהיה בלי אמא. אל תדברי על זה, אל תפצירי בה, תגיבי עניינית. בהצלחה.
