צריך להגיד את האמת בהתאם לגיל | צילום:
RichHobson, Istock
הילדים שואלים כל הזמן על הכלב שמת
דרור: גידלנו כלב תקופה ארוכה. לפני כשבוע הוא נפצע בתאונת דרכים ולאחר טיפול וטרינרי הוא נשאר איתנו בבית קרוב לשבוע ימים. המשכנו לטפל בו במסירות אולם היתה התפתחות דרמטית במצבו והבאנו אותו לבית החולים שם נאלצנו לסיים את חייו בשל סבלו. לילדים עדיין לא סיפרנו שהכלב מת והם לא מפסיקים לשאול עליו. הם בגילאי 4,8, ו-10. כיצד מודיעים להם?
מיכל: דרור, אומרים לילדים את האמת. זו כמעט אקסיומה. ילדים מבינים. מצד אחד, הם מבינים יותר מאשר אנחנו חושבים ומנגד הם לא מבינים מספיק. כאשר ילדים שואלים – יש לתת להם תשובות שמספקות אותן. ועושים זאת ב"גובה העיניים", כלומר, בהתאמה לגילם. אני מציעה לך להגיד להם שהכלב מת. הם כבר בטח מתחילים להבין זאת לבד, במיוחד הגדולים, ולכן הם מחכים שתגידו להם את האמת. להגיד "הכלב היה מאוד חולה ולכן מת". לא "נפטר", ולא "הלך לעולמו", אלא "מת".
אחרי המסר הזה שלך תבואנה השאלות. אני חושבת שאין צורך להגיד שהייתם צריכים להמית אותו, אלא שהוא מת מהתאונה. ילדים יודעים מוות מגיל מאד צעיר. הם אומרים אחד לשני "אני הורג אותך ואתה מת" והם גם אומרים "הנה ג'וק מת". הצעירים אינם מבינים את מהות ומשמעות המוות, אבל הם יודעים שיש מצב כזה. לשאלות תענו בצורה כזו שתיתן להם מענה אבל לא תמיד תהיה לכם תשובה. למה הוא מת? כי הוא היה פצוע והגוף שלו לא החזיק מעמד. איפה הוא? בעולם של כלבים מתים. איפה זה? אני לא יודע, רק כלבים יודעים. כל החיות מתות? כן. גם אנשים מתים? כן, אבל רק אנשים מאוד זקנים או מאוד חולים. גם אתם תמותו? עוד הרבה הרבה הרבה זמן. כל כך הרבה זמן עד שנהיה ממש זקנים שאפילו אי אפשר לחשוב על זה. זה המסר, דרור. בטח בחוסן הנפשי של ילדיך והגד להם את האמת. הם יתגברו ויעברו הלאה. בשלב מסוים, הכניסו הביתה כלב חדש כי כלב הוא חבר מצוין לילדים ולמבוגרים.
גיסתי שונאת אותי. מה עושים?
רות: יש לי בעיה עם גיסתי. מהרגע הראשון שנפגשנו היא התנהגה אליי בצורה מאוד לא יפה. כל דבר קטן שעשיתי או אמרתי היא ישר פירשה אותו על הצד הרע ביותר ורצה לספר לאמא של מי שהוא עכשיו בעלי. בעלי לא עומד לצידי ולא תומך בי, ובכל פעם הוא פוגע בי כשהיא כועסת על משהו אחר שעשיתי, למרות שבאמת שאני לא מבינה עד היום מה עשיתי לה. כמה דוגמאות למעלליה: היא ניסתה להכיר לבעלי את החברות שלה לעניין רומנטי; אני רגישה לגלוטן והיא הכניסה לי גלוטן לאוכל וחיכתה לראות אותי אוכלת ממנו; היא ניסתה ככל יכולתה להפריד בינינו וכשראתה שהיא לא מצליחה ניסתה לחבל בחתונה שלנו - לא התאימה לה השעה, אז בסוף היא לא הגיעה, ויש עוד הרבה. אני אובדת עצות כי אני רוצה רק שלום בית ושיהיה טוב לכולם.
מיכל: רות יקרה, את אמנם רוצה שלום אבל היא לא. את מספרת כאן סיפור מאוד קשה ובעייתי. האם בעלך יודע שהיא נתנה לך גלוטן? החלק היותר בעייתי בעיניי הוא לא גיסתך אלא חוסר הפירגון של בעלך וזה שהוא לא עומד לצידך. נראה כאילו הוא שומר אמונים למשפחת המוצא שלו ולא לרעייתו, וזו בעיה רצינית בעיניי.
אני רואה, כרגע, רק מוצא אחד: לגשת לבעלך ולהגיד לו (אפילו שכבר אמרת לו הרבה פעמים קודם) שיש בעיה ושאת צריכה את עזרתו. עשי זאת כבקשת עזרה ולא כתלונה. ודאי שטון הדיבור שלך יהיה נינוח ועצוב ולא כועס ומאשים. תגידי שאת מרגישה טינה מאוד גדולה מאחותו ואת לא יודעת מה לעשות עם זה. תוסיפי שאת ממש משתדלת להיות בסדר, אבל זה לא מצליח לך ואולי יש לו רעיון. הוא בטח יגיד שאת צריכה להיות נחמדה אליה יותר, אז תגידי שאת מוכנה, ושבפעם הבאה שתיפגשי איתה, כשגם הוא יהיה, תעשי מאמץ גדול וגם תראי לו זאת. ואז, רות, במפגש הבא עם גיסתך, תהיי חביבה וכל פעם שהיא תעקוץ אותך תגעי לבעלך ביד ותגידי לו "היא עקצה אותי/העליבה אותי/נתנה לי גלוטן/וכו'", וזאת כדי שהוא ישים לב לזה. אל תעני לה. תעשי כאילו את מתוקה אמיתית, אפילו אל תגיבי לפרובוקציה שהיא עושה, אלא רק תוודאי שבעלך שם לב לזה. כשאת מאשימה אותה בלי שהוא שם לב לזה, הוא בטוח שאת מדמיינת – אז תוכיחי לו. אני ממש מקווה שזה יעזור כי אם הוא בעלך אבל לא מאמין לך ולא עומד לצידך – את בבעיה. אני מקווה שהתקופה הזו תחלוף במהרה ושגיסתך תבין שהיא "איבדה" את אחיה למען אשה אחרת. בהצלחה.
אין לי אפשרות להפריד את התאומים בבית הספר
שירה: אנחנו משפחה מסורתית, יש לי זוג תאומים בני חמש שבספטמבר יעלו לכיתה א'. כרגע ילדיי מתחנכים בגן עירייה השייך לחמ"ד (חינוך ממלכתי דתי). בשנה הבאה ברצוני להמשיך במסגרת זו אלא שהבעיה היא שבבית הספר הזה יש רק כיתה אחת בכל שכבה, מצב המאלץ אותי לשים את שניהם בכיתה אחת. אני יודעת שהמומלץ הוא להפריד תאומים כבר משלב הגן, אבל אני לא הפרדתי וזה לא יצר שום בעיה – הילדים מאוד אוהבים אחד את השני ומסתדרים יפה, מגנים אחד על השני ולא מאפילים אחד על אחיו. בקיצור, אין ממש בעייתיות. מה עושים הלאה? האם חייבים להפריד בבית הספר? מה יהיה אם לא? אם אצטרך להפריד ביניהם הברירה היחידה שלי תהיה לרשום אותם לבית ספר חילוני שם יש יותר מכיתה אחת בכל שכבה.
מיכל: שירה יקרה, לא חייבים להפריד. במקרה הזה אני חושבת שאת צריכה ללכת לפי אמונתכם וערכיכם ולא בטוח שיהיה לזה מחיר. אסביר: החשיבות בהפרדה בין תאומים היא הרצון שלנו לייצר לכל אחד "שדה חיים" בו ייצור ויצוק חיים משל עצמו, בלי קשר לתאומו. לכן, אם אמנם לא תפרידי ביניהם בכיתה, הקפידו שלכל אחד יהיו החברים שלו ולא רק חברים משותפים, שיתלבשו שונה אחד מהשני, שיהיו בחוגים שונים ולא באותו חוג, שיעשו שעורים לחוד ואתם תעזרו לכל אחד לחוד (אם יהיה צורך). בקיצור – אתם ההורים תצטרכו לייצר היפרדות וייחודיות לילדים. בהצלחה.
אם הילד עדין זה לא אומר שהוא חסר ביטחון
איך מחזקים ביטחון עצמי של ילד?
עירית: יש לי ילד בן 4 ורציתי לדעת איך אפשר לחזק ביטחון עצמי בגיל הזה. הבן שלי פשוט ילד מאוד חסר ביטחון לעומת אחיו בן השנתיים.
מיכל: שלום עירית, לעיתים יש ילד עדין או רגיש ואנחנו חושבים שזה ביטחן עצמי נמוך, אך לאו דווקא. ובכל זאת, לשאלתך, יש כמה דברים שאשפר לעשות: לרשום אותו לחוג פיזי, לחוג קפוארה, קרב מגע או אמנויות לחימה. יש מדריכים שמומחים לעשות זאת עם ילדים צעירים. אני מציעה לא לעשות עבורו כל מיני דברים שהוא יכול לעשות לבד, אבל חושש או לא בוטח בעצמו. להתחיל עם דברים קטנים, התמודדויות שהוא מבקש את עזרתך ואת באותו רגע "תהיי עסוקה". לא לדבר איתו על זה, לא לדחוק בו אלא לעודד אותו "אתה יכול. תנסה. גם אני פעם לא יכולתי". אם הוא חושש להישאר במקום בלעדייך, לא לדחוק בו אלא להישאר או ללכת משם איתו (ואז הוא מבין שהוא מפסיד). העיקר, עירית, לא לפחד "עליו". לתת לו לזרום עם החיים וההתמודדויות שהם מזמנים לו בגן ובגינת שעשועים וכן לבטוח ביכולות האחרות שלו. בהצלחה.
המתבגרת מובכת כשאנחנו מתנשקים
דיאנה: אני אמא לשתי בנות, בת 11 ובת 8. בתי הגדולה בת ה-11 מתחילה להיכנס לגיל ההתבגרות ומתחילה להכיר את השינויים בגוף שלה, וכמובן גם את השינויים שהיא עוברת מבחינה מינית. היא מרגישה כל מיני דברים שנורא מטרידים אותה. בעקבות זה נורא מפריע לה כשהיא רואה אותי ואת בעלי בסיטואציה אינטימית כמו נישוקים וחיבוקים, ואהיה נורא כנה איתך, לפעמים אנחנו מרשים לעצמינו להיכנס להתקלח יחד, דבר שנורא מפריע לבתי עד כדי מצב רוח ירוד ועצבני. אני לא יודעת מה לעשות, האם להתנהג רגיל או לתקופה מה להפסיק?
מיכל: דיאנה, בתך מתמודדת עם שינויים שעדיין אינה יודעת איך להגיב אליהם. היא כבר מבינה את נושא המיניות והזוגיות (על פי מעט הידע וההבנה שיש לה כרגע) וכל מיני דברים גורמים לה תחושות מוזרות או מחשבות חדשות. האם אמנם השינויים שלה מטרידים אותה או שאת מוטרדת מכך שהיא עסוקה בזה? כי אם זה מטריד אותה, את צריכה, לדעתי, לקיים איתה שיחה של אשה לאשה. נכון שהיא מאד צעירה, ובכל זאת יש מקום למעט מידע אמיתי ומדוייק ממך. אני מציעה לתת לה פרטים על התפתחות מינית, לקנות לה ספר שמדבר על המיניות של הבנות.
אם זה מטריד אותך, אז את צריכה לבדוק עם עצמך מה מפריע לך בזה. ובקשר למקלחת המשותפת שלך ושל בעלך: אני מציעה, בתקופה הקרובה (של כמה חודשים טובים) להתחשב בקושי של הילדה ולא להתקלח יחד. לא צריך לדבר איתה על זה ולא צריך לגרום לה לחשוב שהפסקתם עם זה כי זה מפריע לה, אלא פשוט לקחת בחשבון את הקושי שלה ולכבד אותו. זה ויתור זמני. זו לא כניעה. זו בחירה יפה (ונכונה, לדעתי) שלוקחת בחשבון את הצרכים של שאר בני הבית ולא רק את החשק שלכם. כל טוב.
