התקפי זעם: להתעלם או לטפל?

"זה כן יהיה כמו שאני רוצה", צעקה בת הארבע בקניון. הכל התחיל עשר דקות קודם, כאשר עשיתי סיבוב בין חלונות הראווה. כתמיד, המקום המה אנשים, נשים וטף. אמהות צעירות ואמהות לא לגמרי צעירות, הלכו עם ילדיהן לקנות נעליים, או מתנה ואולי סתם להעביר יחד שעה נעימה.

אחת האמהות, כל כך רגילה, כמוני וכמוך, ענתה בסירוב לבקשת בתה לקנות לה דבר מה, לא קלטתי מה בדיוק. האם סירבה וטעמיה עמה, והילדה כעסה. זה הכי טבעי בעולם לכעוס, במיוחד כשאתה קטן ומרגיש נחות, אבל הילדה הזו כעסה בהתקפת זעם.

הזעם הוא חלק מההתפתחות

אחד הדברים המביישים ביותר אשר יכולים לקרות לאדם בוגר, הוא ילדו שמאבד עשתונות בקניון וצורח עליו, מקלל אותו, יורק, נשכב על הרצפה, רץ סביבו בשאגות חסרות שליטה, ידיו מתנפנפות באוויר ולחייו הולכות ונעשות אדומות יותר ויותר: ילד בהתקפת זעם.

פעם לילדים לא היו התקפי זעם. היום יש הרבה התקפים, ולהרבה ילדים. למה? מה קרה? ואולי מה בעצם לא קורה, שבגללו האפרוחים הקטנים שלנו סובלים מהתקפות זעם? אני אסביר.

זעם, כעס ועצבים, הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות של כל ילד וילדה, ממש כמו הדמיון הפורה, השקרים ואי הציות. עוצמת הכעס משתנה מילד לילד ומושפעת ממספר גורמים, למשל התנהגות ההורים: אם לאחד ההורים יש "פתיל קצר" והוא צועק, מניף ידיים ופניו מאדימות – זה מודל לילד הפעוט.
ילדים מחקים את הוריהם וילד הגדל במשפחה כזו, יכול בהחלט לנהוג כאביו (או אימו) ברגעים של כעס. גם מיקומו של הילד בין אחיו ישפיע על היותם או היעדרם של התקפות הזעם: אם האח הבכור שובב, מרדן ונוהג בזעם, יש סיכוי שהאח השני יעדיף להיות רגוע ונינוח הרבה יותר (כדי להיות ייחודי ושונה מאחיו).

גם למזג האישי, אותו מזג וניצוץ שאיתו נולד כל ילד, יש השפעה: ילד בעל מזג סוער יגיב בהתקפות זעם למצבים שבהם ילד בעל מזג רגוע יגיב בבכי או בהתכנסות פנימית. גורם חשוב מאוד הינו הטיפול של עולם המבוגרים בהתקפות הזעם של הילד, כי הוא יקבע אם התקפות אלו ייפסקו או שמא התנהגות זו תהפוך לדפוס התמודדות הילד בגיל מאוחר יותר.

עזרו לילד להרגיש בעל ערך

לאורך כל חייו, עובר הילד שני תהליכים מקבילים: נפרדות וייחודיות. הנפרדות היא היכולת להתקיים כיישות עצמאית ושאינה תלויה באמא. הייחודיות היא תחושת היותו מיוחד במינו, שונה מאחיו ומאנשים אחרים, אישיות בפני עצמה.

בסביבות גיל שנה וחצי ועד גיל שלוש בערך, הילדים חשים שהם גדלים, מתפתחים, יכולים כל יום יותר ויותר. בן השנה וחצי מבין לפתע (באופן לא מודע לחלוטין) שגופו בשליטתו וגם אם נבקש חמש פעמים שיפנה ימינה, הוא יודע שהוא יכול לפנות שמאלה ולכן עושה זאת כהפגנת עצמאות.

הילדים רוצים, בגילאים האלה, להתנסות לבד בדברים. הם מתעקשים להתלבש לבד כי כך יוכלו להפגין את יכולתם והתקדמותם בחיים, הם מסרבים לכם כדי להוכיח לכם שיש להם רוח חופשית ויכולת החלטה גם אם אינה תואמת את שלכם, הם מורדים ובוחנים את הגבולות שאתם מציבים להם כי כך הם מוכיחים את נפרדותם. הצורך הוא פסיכולוגי והדרכים להשיגו רבות ומגוונות.

אבל הילד עוד צעיר. הוא מנסה להתלבש לבד ומסתבך בשרוולים; הוא מנסה לנעול את סנדליו  ומסתבך עם הסוגר; הוא רוצה לקחת לבד את הספר אך לא מגיע למדף; הוא רוצה להגיע למחוז חפצו בדרך קיצור אך מישהו יושב שם ולא זז;  הוא מבקש דבר מה אך מבוקשו לא מתקבל והוא נענה בסירוב; הוא רוצה להרכיב לבד את המשחק; הוא רוצה לחתוך לבד את השניצל.

הוא מרגיש שהוא יכול, הוא חושב שהוא יכול, אבל הוא עדיין ילד צעיר והכישורים והמיומנויות שלו מאוד בראשיתיים וגולמיים ואינם מלוטשים מספיק כדי לבצע או לספק את רצונו.
התוצאה היא שהילד לא מרוצה מביצועיו או מתוצאותיהם והוא חש תסכול וכעס. הוא חושב שהוא יכול, אך תחושה זו מתנפצת אל מול תחושת הנחיתות וחוסר הישע. הילד זועם על המצב בו הוא נמצא.
הוא מרגיש את הקונפליקט שבמצבו והוא לא רוצה להודות בחולשתו, בנחיתותו, במוגבלות שלו ובחוסר יכולתו להצליח במה שרצה להשיג.

יש מצבים רבים שבהם הילד מרגיש מאוד מוצלח: הוא עשיר יותר במילים ומבטא עצמו לשביעות רצונו, הוא עולה ויורד לבד, הוא פותח וסוגר לבד, הוא מצליח להרכיב פאזל ואוסף זוגות במשחק הקלפים – הוא יכול ומסוגל והצלחותיו מתגמלות אותו במנות של בטחון עצמי והנאה. 
אך יש והוא נכשל ותחושת הכישלון כה עזה, שהוא אפילו לא מוכן לקבל עזרה ועצה. ככל שחשוב לו יותר להוכיח לעצמו וגם לנו שהוא אדם נפרד ובעל יכולות, כך רמת התסכול והזעם שלו עולה ואז הוא מתפרץ.

שני דברים חשובים עומדים בלב העניין: האחד, לאפשר לילד תנאים שבהם יחוש בעל ערך, יכול ועצמאי ומנגד, ללמד אותו שהתקפות זעם אינן ראויות ואינן מקובלות ולכן לא תספקנה לו את מבוקשו.

כדי לאפשר לו לחוש עצמאות ומסוגלות עליכם לייצר את התנאים והמצבים לכך: מדפים יותר נמוכים, נעליים עם סוגרי סקוץ' ולא שרוכים, מכנסיים עם גומי ולא עם כפתור, נעלי בית עם הבחנות ברורות בין ימין לשמאל, מתגי חשמל נמוכים (לא שקעי חשמל), משחקים טכניים עם ברגים גדולים, חולצה עם פתח צוואר גדול להקל עליו את הלבישה, הדום כדי להגיע למקומות גבוהים ועוד ועוד.
תנו לו לנסות לבד. אתם יכולים להיות נוכחים בעת ניסיונו לעשות כל זאת לבד, אך אל תתערבו כל עוד הילד לא ממש זקוק לעזרתכם או לא מבקש אותה. הצלחה במצבים כאלה ודומים להם חשובה מאוד להתפתחות הביטחון העצמי שלו והיכולת לראות את עצמו כמי שיכול להצליח במצבי החיים.

יהיו מצבים שבהם הוא ירצה להעז לעשות דברים אשר ייראו לכם מסוכנים, ואז עליכם להציב גבולות. היזהרו לא לגונן יתר על הילדים אך אין ספק שחובתכם לשמור עליהם מפני סכנות האורבות בכבישים, במגלשות גבוהות, במקומות עמוסי אדם ועוד.

ואיך להגיב להתקפי הזעם?

כאשר מגיע התקף שכזה, אין להתעלם כאילו דבר לא קרה. קרה ועוד איך. מחד, הילד אומלל ומאידך, זו התנהגות לא מקובלת. לכן עליכם להגיב. ראשית, שקפו בפניו את רגשותיו ואת המצב אשר הביא אותו לתחושת התסכול הכואבת. חשוב לעשות זאת כדי להסביר את הרגשות הסוערים ולתת להם חוויה הגיונית ומובנת. לכן תגידו: "אני מבינה שאתה כועס", "ראיתי שלא הצלחת להכניס את היד לשרוול וזה נורא מרגיז", "אני יודעת שאתה רוצה לעבור אבל סבא יושב כאן ולכן הדרך חסומה ואתה כועס", "אני יודעת שאתה רוצה להגיע למדף לבד אבל זה גבוה מדי ולכן מסוכן ואני לא מרשה" .
 אלו הן דוגמאות לפרשנות המצב. אל תחייכו אליו בחיבה ולעיתים בהומור, הוא יראה זאת כזלזול ברגשותיו והזעם יגבר בתוכו. אל תבטלו את חוסר הצלחתו ב"לא נורא אם לא הצלחת", זה כן נורא בעיניו. חשוב שהילד יבין שאתם מבינים את מה שהוא עובר למרות שאינכם מסכימים להתנהגותו הזועמת.

יש ילדים שחיבוק ותחושה שיש מי שעוטף אותו בביטחון ובאהבה - ירגיעו אותם. יש ילדים שכושר התבטאותם גבוה ולכן כדאי ללמד אותם לבטא את רגשותיהם השליליים. יש שסיפור כשלון של הוריהם ירגיע אותם, על תקן  "גם לאבא הגיבור זה קורה".

אל תאפשרו דיון, ויכוח או משא ומתן על נושאים שעקרוניים לכם ואינכם מתכוונים לוותר עליהם. תהיו ברורים.  אל תגידו "אולי, נראה, אחר כך". זה נותן לילד את ההרגשה שאולי כעסו יגרום לשינוי דעתכם (ולכן כדאי להמשיך להתנהג כך).

אם הוא נשכב על הרצפה או דופק ראשו - שבו לידו. אימרו "אני אחכה לידך עד שתירגע". הקפידו שהוא לא יקבל מה שרצה אם הבקשה, הדרישה בעצם, היתה דרך התקפת זעם.  תנו לו תחושה, שגם אם אינכם נענים לו תמיד תהיו שם עבורו כשיזדקק לכם.

וקחו אוויר. אם הילד יבין שהתקפות הזעם אינן נושאות תועלת – הוא יחדל.

>> העונה החדשה של סופר נני משודרת בימי שני ב-21:30

>> בטור הקודם: בני אוהב לשחק לבד. זה בסדר?

לכל הטורים של מיכל דליות

• התקפי זעם
• מיכל דליות