"הזיכרונות שלו מאותה תקופה הם זיכרונות של ילד"

גברא מנדיל נולד בשנת 1936 בבלגראד למשפחת צלמים. הם לא תיארו לעצמם שכישרון הצילום שלהם הוא גם זה שיציל אותם, פעם אחר פעם, במלחמת העולם השנייה. הפלישה ליוגוסלביה על ידי צבא גרמניה החלה ב-6 באפריל 1941. שבועיים אחרי המדינה נכבשה. במהלך הימים הללו הצליחה לברוח המשפחה, כאשר בסופו של דבר הם הגיעו לאלבניה, שם הוסתרו עד סוף המלחמה על ידי רפיק וסלי, ששימש גם כאסיסטנט של האב לפני המלחמה. משפחת וסלי אף הוזמנה בשנת 1990 לירושלים לטקס חגיגי ב"יד ושם", שם קיבלו את אות "חסידי אומות העולם".

הסיפור מתאר את חנות הצילום של אביו של גברא, שם הוא נהג לצלם ילדים ולשים את התמונות בחלון הראווה. בין היתר, היו שם תמונות ליד עץ אשוח כדי למשוך לקוחות. התמונות האלו היו ההצלה הראשונה שלהם: כשהמשפחה הייתה על הרכבת כדי לברוח מיוגוסלביה, עצר אותם קצין גרמני בחשד שהם יהודים. כאשר הוציא האב את הצילום של הילדים ליד עץ האשוח השאיר אותם הקצין על הרכבת. בימים אלו יוצא ספר ילדים המתאר את קורות המשפחה, "הצילום שהציל אותנו" שאותו כתבה מיה קלינגר כהן.

קלינגר כהן, המתגוררת עם משפחתה במרילנד שבארה"ב, התבקשה לפני כשנתיים על ידי ארגון ה-IAC (Israeli American Council) להדריך קבוצת בני נוער והוריהם בתערוכה נודדת מטעם "יד ושם" שהוצגה במרכז היהודי, ועסקה בחסידי אומות עולם מוסלמים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. כל חסידי אומות העולם בתערוכה היו אלבנים. "הופתעתי. הדבר היחיד שזכרתי לגבי אלבניה בתקופה זו היה שהיהודים שחיו בה הוזכרו בטבלה הנודעת לשמצה מוועידת ואנזה, ובה מיפו הבכירים הנאצים את מספר היהודים שיש להחיל עליהם את 'הפתרון הסופי' בכל מדינה", מספרת קלינגר כהן. "בעוד שהיו מדינות שצוינו בהן עשרות או מאות אלפי יהודים – הרי שבאלבניה היו רק 200 יהודים. ובכל זאת הם צוינו באותה טבלה כמי שיש להגיע גם אליהם". 

לדבריה, היא ביקרה בתערוכה בעצמה כדי ללמוד אותה לקראת ההדרכה. "היא כללה צילומים של הצלם נורמן גרשמן שנסע לאלבניה מספר פעמים ותיעד את סיפוריהם של אותם חסידי אומות העולם. קראתי על סיפורי הצלה מדהימים. אלבנים מוסלמים טובי לב הצילו יהודים שפעמים רבות כלל לא הכירו, תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחתם".

בעבר הדרכת סיורים ביד ושם והכרת את הנושא היטב. מה בכל זאת למדת מהביקור בתערוכה?
"למדתי  משהו מאוד מעניין. מתברר שישנו חוק חברתי קדום באלבניה, חוק ה'בסה' (שמשמעותו - קיום הבטחה), ששייך לקאנון של חוקים שמקורותיו חוזרים כנראה לימים של השבטים הפגאניים שמרכיבים את העם האלבני. הוא קיים עוד מלפני ימי הנצרות ובוודאי לפני ימי האיסלאם. על פי החוק ביתו של האלבני שייך קודם כל לאלוהים ולאורח. אם יש אורח שזקוק לעזרה או נמצא בסכנה - על האלבני להתייחס אליו כאילו הוא בן משפחה ולדאוג לכל מחסורו, גם במחיר פגיעה אישית.

"החלטתי לבחור מקרה אחד ולבדוק את מי הציל אותו אדם אלבני אמיץ - כדי לספק לקבוצה שהדרכתי סיפור שלם ומקיף. יצא הגורל ובחרתי בתמונתו של רפיק וסלי ז"ל, שהוא זה שהציל, יחד עם הוריו ואחיו, את בני משפחת מנדיל - גיבורי הספר שלי - ועוד שלושה יהודים אחרים. מיד כשהתחלתי להתחקות אחרי סיפורם הבנתי שזה סיפור מדהים, שיכול להיות גם מעובד לספר ילדים".

איך מתחילים לעבוד על ספר כזה? איך מבצעים את התחקיר כשרוב מי שכתבת עליו כבר לא נמצא בין החיים?
"מאחר שמשפחת מנדיל היא משפחה של צלמים, כבר ארבעה דורות לפחות, מצאתי תמונות שלהם מתקופת המלחמה. בעזרת עוד תמונות וסרטונים שמצאתי באינטרנט, הבנתי שבית הספר לצילום שהקים גיבור הספר שלי – גברא מנדיל ז"ל – עדיין פועל בתל אביב ולומדים בו הרבה סטודנטים בכל שנה. פניתי לבתו של גברא, רותי מנדיל חלבי, שמנהלת את בית הספר כיום, וביקשתי את רשות המשפחה לכתוב את הסיפור שלהם כספר ילדים".

איך הם הגיבו?
"ההירתמות של רותי ושל שאר בני המשפחה הייתה מיידית ומדהימה. הם עזרו לי בכל דבר שביקשתי. הם חיפשו תמונות שיתאימו לספר, ענו לי לכל שאלה, הפנו אותי לנכדו של רפיק, חסיד אומות העולם האלבני, ושלחו לי ספר שכתב גברא לבני משפחתו.

"שוחחתי שיחה ארוכה ומרגשת עם רינה נחום, האחות הקטנה של גברא, שמופיעה יחד איתו על כריכת הספר. רינה, שהיא אישה מבוגרת כיום, סיפרה לי את כל מה שהיא זוכרת מאותה תקופה, בה הייתה ילדה קטנה. זו הייתה שיחה מרגשת מאוד שבה אף עין לא נשארה יבשה. גם השיחה עם נכדו של רפיק, אניד מאלבניה, הייתה שיחה מרגשת, שממנה יכולתי להבין שטוב הלב והנחמדות הזו עוברת בגנים במשפחה הזו, ואפילו זכיתי בהזמנה לבקר באלבניה.

"חוץ מכל אלה הקשבתי לעדות שמסר גברא מנדיל עצמו ל'יד ושם'. במשך שעות הוא גולל את סיפורו למראיינת מטעם רשות הזיכרון, וכך זכיתי 'להכיר' אותו, ולשמוע מעדות ראשונה את מה שהוא זכר".

נראה שנושא הצלת היהודים באלבניה פחות מדובר.
"כן וחבל. מעבר לסיפור האישי של משפחת מנדיל חקרתי גם את נושא הצלת היהודים באלבניה במהלך השואה. התברר לי שאלבניה היא המדינה היחידה באירופה שמספר היהודים בה גדל במאות אחוזים לאחר המלחמה ביחס למספר שהיה בה לפניה. למדתי גם את תולדות היהודים באלבניה, שייתכן שהתיישבו בה כבר לאחר חורבן בית שני. ללא ספק, עבודת התחקיר היה מרתקת".

איך מצליחים להיכנס לראש של ילד בן חמש שנמצא בסכנת חיים?
"זו שאלה טובה. אני חושבת שזה מאוד קשור לעבר המקצועי שלי שסבב סביב עבודה עם ילדים בגילים שונים. מעבר לזה אני חושבת שהתברכתי במזל שלא לכל המבוגרים יש. אני עדיין זוכרת את הילדה שהייתי, וממליצה על כך בחום לכולם.

"גם קריאת הספר שכתב גברא עצמו לבני משפחתו ושמיעת עדותו עזרו מאוד. הרי הזיכרונות שלו מאותה תקופה הם זיכרונות של ילד. כך הוא חווה אותם. רק יותר מאוחר הגיעו גם תובנות של אדם בוגר. אותו דבר קרה גם בשיחה שלי עם רינה נחום, האחות הקטנה, כשסיפרה לי את זיכרונותיה. הרגשתי שהילדה הקטנה שהיא הייתה היא זו שדיברה מגרונה".

איך כסופרת ניתן לתווך את השואה לילדים? איך בעצם הצלחת לספר על נושא כל כך קשה לילדים בגיל בית הספר היסודי?
"אני חושבת שיש לדבר על השואה בצורה מותאמת גיל לאורך השנה, ולא ביום היחיד שמוקדש לזכרה. צריך לעסוק במה שהיה לפניה, וגם באובדן עצמו. השואה היא דוק של ערפל שאופף את החברה שלנו בארץ ואת העם היהודי בכלל. גם אם לא עוסקים בה ישירות – היא תמיד שם. חשוב שהילדים, כחלק משמעותי מהחברה שלנו, יכירו וידעו במה מדובר, אבל ילמדו זאת בצורה אחראית ומבוקרת. כדי שהספר יתאים לילדים שאליהם אני רוצה להגיע, בחרתי לספר את הסיפור מנקודת מבטו של הילד, גברא, שהיה בן חמש כשפרצה המלחמה במה שהיה אז יוגוסלביה".

ומה תגידי להורים שמפחדים לתת לילד שלהם לקרוא ספר שעוסק בנושא כל כך כבד ועצוב?
"זה בהחלט נושא עצוב וקשה, זה נכון. אבל אני לא חושבת שיש למנוע מילדים בני 9-12 תכנים עצובים שמותאמים לגילם. בגילים הללו הילדים כבר יודעים שישנו גם עצב בעולם. שקורים לפעמים גם דברים רעים. הם רואים את ההורים שלהם צופים בחדשות או צופים בהן בעצמם, הם נתקלים בעיתונים או באתרי חדשות, ולפעמים גם להם עצמם קורים דברים שמעציבים אותם. אלה החיים. אבל חשוב לדעת לחשוף את הילדים לסיפורים קשים בצורה רגישה ומותאמת גיל. סיפור שירתיע את הילדים מללמוד את נושא השואה ולהעמיק בו יותר מאוחר - יחטיא את המטרה שהצבתי לעצמי, ולכן הקדשתי מחשבה רבה לדרך שבה בחרתי לעשות זאת".    

ובכל זאת מדוע כתבת את הספר דווקא לילדים? הוא יכול היה בקלות להפוך לרומן מרתק עבור מבוגרים
"סיפורה של משפחת מנדיל (וגם של הצלת היהודים על ידי האלבנים) הוא סיפור מופלא שיכול להתאים גם לבני נוער וגם למבוגרים. יצא לי אפילו לשוחח עם מפיקה בכירה בנטפליקס שמתעניינת בסיפור.

"במהותי אני אשת חינוך. הייתי מורה, גננת וספרנית. במשך שנים חינכתי ילדים לאהבת קריאה והקראתי להם סיפורים בנושאים שונים. בשלב מסוים רציתי גם לתרום את תרומתי למבחר המוצע בנושא השואה.

"הרבה זמן חיפשתי את הסיפור הנכון עבורי ועבור ילדים שיתעניינו בנושא. סיפור שיהיה לו סוף טוב, סיפור שיהיה בו גם אור ולא רק חושך. והסיפור של משפחת מנדיל הוא כזה. סיפור של שואה אבל גם של תקומה. בני המשפחה שרדו כולם. הם שרדו את המלחמה יחד, למרות התלאות הרבות, ופגשו גם אנשים טובים באמצע הדרך שעזרו להם והצילו את חייהם".

האם חשבת פעם לכתוב ספר בנושא הקשור למשפחה שלך?
"מדובר בנושא כאוב. הסבים שלי עזבו את אירופה לפני המלחמה והיגרו לדרום אמריקה, אבל הרבה מאוד מבני המשפחה שלהם נשארו שם ונספו בשואה. אחותי ואני נושאות שם שני לזכרן של קרובות משפחה שנספו.

"למרות זאת אפשר לומר שאבי הוא בכל זאת סוג של דור שני לשואה. אמו של אבי, סבתי דינה ז"ל, תמיד נשאה על גבה את האשמה שיכלה להציל חלק מבני משפחתה ולא עשתה זאת. לאחר שעברה לארגנטינה והמצב באירופה החמיר – שלח לה אחיה משה מכתב וביקש להגר גם הוא ולהצטרף אליה. היא הייתה אז בחורה צעירה שרק הגיעה לשם ובקושי הצליחה לפרנס את עצמה. היא השיבה לו שעדיף שיחכה עוד קצת עד שתסתדר ותשלח לו מכתב שמודיע לו שהוא יכול לבוא. זה כבר לא קרה. המלחמה פרצה והקשר עם בני משפחתה נותק. מהמעט שנודע לה אחר כך היא הבינה שאותו אח, יחד עם האם (סבתא רבתא שלי) הסתתרו בבור באדמה והתקיימו מתפוחי אדמה שאנשים טובים זרקו להם לשם. אחר כך 'ראו אותם במחנות'. זה הכל. "אני מניחה שהם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה שהיה הקרוב ביותר למקום מגוריהם. בכך נידונה סבתי לשאת כל חייה את ה'אשמה' על כך שסירבה לאחיה להגיע כשביקש. אבי ודודי חיו עם התחושה הזו אם כי בבית, כמו בבתים אחרים, השתדלו ההורים שלהם - הסבים שלי - לא לדבר על נושא השואה בכלל".