בחג הפסח אנחנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. בליל הסדר נשב בחיק משפחותינו ונספר כמו בכל שנה את סיפור יציאת מצרים, אבל גם בימינו לא כולם חופשיים, החירות לא ניתנה לכולם. מנתונים של נציבות האו"ם לפליטים, חיים בעולם 65.6 מיליון בני אדם שנאלצו לעזוב את בתיהם והפכו לפליטים, יותר מ 50% מהם מתחת לגיל 18. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, נכון לשנה שעברה חיו בישראל כ-33,659 מבקשי מקלט, 92% מהם מאריתראה או סודן. חלקם סבלו מרדיפות, מלחמת אזרחים, שרדו רצח עם ועינויים קשים.

בימים אלו נדרש הרבה אומץ מסופרת בכדי לבחור נושא כל כך נפיץ ולכתוב עליו סדרת ספרים לילדים. בספר הראשון "מולו וצגאי" אנו פוגשים את התאומים בני העשר שנאלצים לעזוב את הכפר שהם מתגוררים בו לאחר שהכפר השכן מותקף ונשרף והם יודעים שהסכנה קרובה. עליהם לברוח לפני שהאויבים יגיעו גם אליהם. הם נאלצים להיפרד מהוריהם ולצאת למסע המפחיד ורצוף הסכנות לגמרי לבדם, להתגבר על מפגשים עם חיות טורפות, חיילים איומים, רעב וצמא. הספר נכתב לילדים בגיל בית ספר יסודי ולכן הסיפור מותאם להם ומנוקד והסוף הוא סוף טוב, שלא כמו סיפורם של ילדים אחרים.

בספר השני, "מולו וצגאי חוצים את הים" אנחנו פוגשים את התאומים כשהם מוגנים, אך סובלים מגזענות ויחס מלגלג. מולו מחליטה לעזוב ולחפש את ההורים שלה. שום דבר לא מפחיד אותה, הרי היא הצליחה לעבור בין אריות, להתחמק מחיילים, לחצות את הגבול בלילה חשוך ולהגיע לבית של הדוד שלה שנמצא במרחק 2,037 קילומטרים מהכפר שלה. מי יכול לעשות זאת אם לא היא? אך הצרות לא מאחרות להגיע מאחר שיש אנשים רבים שישמחו לנצל שני ילדים תמימים, מחוטפי פליטים ועד אנשים שיהיו מוכנים לעשות הכול תמורת כסף. וזה עוד לפני המסע הגדול בים.

כאשר הקראתי לבן שלי (בן 9) את סיפורם של מולו וצגאי על ספינת הפליטים הוא נזכר בסיפורים ששמע מסבא שלו שעלה לארץ לבד כילד בן תשע בספינת מעפילים. ואכן יש דמיון רב בין הסיפורים, הפחד, הבדידות, הגלים הגבוהים שנראים לילדים כמו לשונות אש מפלצתיים. הוא לא פחד כפי שחששתי אלא הזדהה עמוקות. הסופרת תמר ורטה זהבי נודעה כסופרת שבוחרת לכתוב על נושאים מעוררי מחשבה, כאלו שלאחר הקריאה בהם, משהו אצל הקוראים לא נשאר אותו הדבר. בשיחה שניהלתי איתה, היא סיפרה לי כיצד נחשפה לעולמם של הפליטים בארץ.

"רונית ואני (רונית רוזנטל, עורכת הספר) התנדבנו ללמד מבקשי מקלט מאריתראה ודרפור עברית כדי שיוכלו להסתדר פה – בעבודה, ברחוב, בשכירת דירה וכו'. מאחר שלשתינו לא היה מושג כיצד מלמדים עברית, מצאנו דרך ייחודית – כל ׳תלמיד׳ סיפר זיכרון ילדות שלו בתמהיל של אנגלית/ערבית/טיגרינית/אמהרית/ שפת גוף, ואנחנו עיבדנו את הזיכרון לטקסט בעברית קלה. הטקסטים האלה הזינו את ׳ספר הלימוד׳ שלנו. וכך נחשפנו לעולמם של מבקשי המקלט. מכיתה של 20 אפריקאים ו2 דודות ישראליות, הפכנו למעין משפחה שעושה פיקניקים ומטיילת ברחבי הארץ.״

מאיפה הגיע הרעיון לכתוב על הנושא ספר? היה רגע אחד מכונן שבו הבנת שחייבים לספר לאחרים על עולמם של הפליטים?
"אחרי שהפכנו למשפחה מוזרה – שתי ׳דודות׳ לבנות ישראליות למבקשי מקלט אפריקאים, הבנו עד כמה הגזענות היומיומית והגזענות מהפוליטיקאים מצלקת ופוגעת בנפשם של יקירנו. היו שיאים רבים לגזענות אבל שיא השיאים היה בנייתו של מתקן חולות. ברוך השם שהוא נסגר. כשחברינו החלו להישלח לכלא חולות, וממש טולטלתי עמוקות מהמהלך, החלטתי לכתוב ספר שיסביר לילדים, לילדות ולהוריהם – מי הם מבקשי המקלט. רציתי שיבינו. רציתי לראות אותם כגיבורים בעלי תושייה, יוזמה ואינטואיציות, כפי שחוויתי אותם, ולא כ׳סרטן׳ כפי שכינו אותם. חברותיי, רונית רוזנטל והמאיירת המדהימה, סלביה כביב, הצטרפו אליי."

יש סיפור שאת זוכרת במיוחד, שהכי נגע בך?
"כל הסיפורים נגעו בי ונצרבו בנפשי. המפגש עם סיפוריהם שינה את חיי, אפשר לומר בדרמטיות. אולי הסיפור הראשוני הזה, הכי נגע בי כי החיה האהובה עליי היא חמור. הוא מסופר בשפה פשוטה כי ככה הוא סופר לי ובתוכו מגולם כל העצב: אני ילד. העבודה שלי להביא מים מהבאר. יש לי עשרה חמורים עם ג'ריקנים. הכפר נשרף. אין חמורים. הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה. כל הכספים ממכירת הספרים מוקדשים לצרכי הפליטים."

מה זה אומר בפועל? מה הצרכים שלהם?
"הם זקוקים להרבה דברים, החל במטרנה וכלה בטיפולים פסיכולוגיים כי רבות ורבים הם הפוסט-טראומטיים. בימים אלו אנחנו מרכזים את הרווחים לעמותת אליפלט הדואגת בין השאר למזון בסיסי לתינוקות, כי בעקבות ׳חוק הפיקדון׳, מבקשי המקלט שעובדים בעבודות הכי לא מתגמלות כספית, צריכים להפריש 20 אחוז משכרם ל... לא יודעת אפילו למה."

אילו תגובות את מקבלת מילדים במפגשים בבתי ספר?
"לרוב המפגשים אני מגיעה עם מבקש מקלט. אני פותחת את השיחה ומפנה לו את הבימה. ילדות וילדים משנים את עמדותיהם במהירות אחרי שהם מכירים מבקש מקלט ואת סיפורו האישי. הם מלאי אמפטיה, חמלה ורצון לפתוח את הלב ולעזור."

קיבלת תגובות פחות אוהדות לנושא הזה?
"למזלי בורכתי משמים וכמעט לא חטפתי התלהמות. אם קבלתי תגובות קשות, עניתי להן בסובלנות רבה והכול התמתן. זו המשימה – לתווך."

איך מנגישים נושא כל כך מורכב וכואב לילדים קטנים?
"אני רואה את הספרים בנושא הפליטים כסיפורי מסע שמחזקים מאוד ומעצימים את הקוראות והקוראים. וכמו ׳מרקו מחפש את אמא׳ או כ׳פרח לב הזהב׳, הילדות והילדים חווים חוויה של מסוגלות נקייה מגזענות."

בתי ספר המעוניינים להזמין מפגש סופרת עם תמר יכולים לעשות זאת דרך "סל תרבות ארצי". לדעתי מדובר במפגש מרגש ומעשיר שכל ילד חייב לעבור. הספרים מתאימים לתלמידים בבתי ספר יסודיים ומומלצים מאד