חודש מאי בשנת 2015 היה חודש סוער מאד בחייה של אביגיל קנטורוביץ', לאחר סידרת ביקורים דחופים במחלקת מיון נשים בבית החולים קפלן, היא התבשרה שעליה להתאשפז במחלקה להריון בסיכון גבוה עד להודעה חדשה. סיבת האשפוז היתה תחילתה של רעלת הריון ולחץ דם גבוה שסיכנו את חייה ואת חיי עוברה. קנטורוביץ' רגילה להריונות קשים, אך לא ציפתה שדווקא הלידה השלישית תהייה כה דרמטית וגורלית. לאחר חודש אשפוז שכלל לידה קשה מאד, התברר שחוץ מתינוק, נולד גם ספר הביכורים שלה: "ארץ, עיר, ילדה"
"זה רגע לא פשוט, כשאומרים לך שעליך להיות מאושפזת עד הלידה. את מתחילה לאסוף את כל חוטי חייך, לנסות להיאחז בהם, לשמור על איזו אשליה שיש לך עדיין שליטה על מה שקורה לך – בפנים וגם בחוץ. שאת עדיין אם, אישה, אדם. שאת עדיין נוכחת בחיי הקרובים לך, שאת לא מיותרת במקום עבודתך, שאת עדיין לא מתה. וגם בפנים המצב לא טוב במיוחד, אפילו בשביל קפה ושוקולד את צריכה אישור. ולמרות שכל זה נעשה למענך, בשביל לשמור עלייך, ונעשה באהבה וברגישות - אובדן המנדט על חייך ועל גופך הוא קשה מאוד. "
ודווקא שם בשיא הלחץ והקושי נולד הרעיון לכתוב ספר שעלילתו מתרחשת באותה מחלקה בדיוק?
"כן. הספר נולד במחלקת אם ועובר, למעשה, נולדה שם ההבנה שאני נמצאת במקום מעניין – כל כך מעניין שהייתי מסוגלת, למרות הנסיבות, לראות את הפוטנציאל הסיפורי שלו. אשפוז היי ריסק הוא מעין לימבו בעודך חיים: יש לך עבר, פנייך אל העתיד, אבל אין לך הווה פעיל. עקרו אותך ממשפחתך, מעבודתך, מחייך, ולמרות שחוץ מהכיור הכל סביבך על גלגלים ומקרקש ונוסע – את לא הולכת לשום מקום. הוצאת מן החיים לפרק זמן כזה או אחר, ויום אחד תצאי אליהם בחזרה, ועניין אותי אם אצא משם מי שהייתי לפני כן. עניין אותי לדעת האם מישהי יוצאת משם כפי שהייתה לפני כן."
הספר שלך החזיר אותי לתקופת האשפוזים שלי בזמן ההיריון , מאותה סיבה. הרבה אירועים שנראו לי דרמטיים אז, הפכו למשעשעים ככל שחלף הזמן. את גם מרגישה ככה?
"במפתיע, האשפוז היה חוויה מצחיקה למדי. בן זוגי תמיד אומר שכשאני מפסיקה לצחוק ולהצחיק זה הזמן לבדוק לי דופק, ואומנם בדקו לי דופק שש עד שמונה פעמים ביממה – אבל זה לא היה בגלל חוסר בחוש הומור.
"באחד הימים המזגן בחדר שלי התחיל לטפטף. אני לא יודעת אם פגשת פעם אישה בהריון בחודש יוני, אבל מדובר בדבר הלוהט ביותר אי פעם ולא במובן טוב. אחרי ששלושה טכנאים הודו בתבוסה מולו בעלי ניסה לנחם אותי, ובסוף נעמדתי מול התקרה וצעקתי עליו שהיחידה שיש לה רשות להוריד פה מים היא זו שבחודש שמיני.
"זה הצליח, אם כי הנזק לחיי הנישואים שלי היה כמעט בלתי הפיך. אבל את יודעת. זה מצחיק עד שזה מפסיק להצחיק. הבן שלי סיים כיתה א', והבת שלי סיימה גן חובה, וכשקיבלתי את התמונות מהמסיבות ישבתי ובכיתי על החוויה שפספסתי, על הזיכרונות המתוקים שלא יהיו לי, על הרגע העצום הזה שלא נכחתי בו - ואי אפשר היה להרגיע אותי. זה היה מדהים. כאילו שכחתי לגמרי שאני ממש, אבל ממש, שונאת מסיבות סיום. תראי, התקופה הזו, זו לא חוויה ששוכחים, זו לא חוויה שאי פעם תזכה לגרסה נוסטלגית מתקתקה - אבל היא כן מתרככת עם הזמן. היא לא תצרוב לנצח".
בואי נדבר רגע על גיבורת הספר, כליל (וסליחה על ההקדמה הארוכה), היא לחוצה. לחוצה מהחיים. היא בהריון מתקדם, משקל עודף, מטופלת בילדה ובבעל מרוחק שיחסיה עמו מתוחים. יש לה דד - ליין להגיש מאמר, החנות שהיא מנהלת נמצאת בקשיים. נסיעה לבית חולים לבדיקה מסתיימת באשפוז לשמירת הריון בסיכון גבוה היא "נתקעת" שם בבית חולים, עד הלידה, עם הרעשים והבדיקות והאוכל המגעיל וחוסר הפרטיות וכל הרע הזה. אביה, עמו הקשר נותק בילדותה וזכרונו הותיר בה משקעים עגומים, עומד להגיע לביקור בארץ בדיוק בתאריך המתוכנן ללידה. הדבר מעורר בה געגועים וזיכרונות, בעיקר זיכרונות שואה שגדשה את הבית בו גדלה, ביתו של חוקר שואה אובססיבי שניתק עצמו ממשפחתו לפני שני עשורים. אביה מגיע, אך לא למענה, אלא כדי לתת הרצאה בכנס ארכיאולוגי. והיא גם יתומה מאם.
אני מנסה לעשות סדר בדברים, אך קשה מאד להפריד בין המציאות לספר.
מצד אחד, כמו הגיבורה, גם את ניהלת בעבר חנות ספרים, עברת את החוויות הקשות בבית החולים ובלידה, אבא שלך הוא אחד מחוקרי השואה החשובים בעולם כיום והוא אכן נטש אותך כשהיית בת 12 דבר שהשפיע על כל חייך.
מצד שני את טוענת שאת וכליל הן לא אותה אישה. איפה עובר הגבול מבחינתך?
"עשיתי במהלך הכתיבה כמיטב יכולתי כדי להפריד בינינו. היה לי חשוב לתפוס אותה כאדם נפרד ממני, עם רצונות וצרכים שלא בהכרח תואמים את שלי, עם סיפור שאינו הסיפור שלי ועם פתרון שאינו הפתרון שמתאים לחיי. ברגע שהצלחתי לדבר עליה בגוף שלישי – להגיד לאנשים 'כליל כזו וכזו' או 'לכליל קורה כך וכך' – הבנתי שהצלחתי, שהיא לא אני ואני לא היא, למרות נקודות השקה בינינו ואף על פי שהרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי."
"את חושבת שבעקבות החוויה שעברת עם אבא שלך שנטש אותך בגיל צעיר, משהו השתנה בחוויית האימהות שלך? את אמא שונה מזו שיכולת להיות אם כל זה לא היה קורה?"
"אני חושבת שאני האמא שאני בגלל, אולי בזכות ואולי באשמת – כפי שילדיי ודאי יספרו לפסיכולוגית יום אחד - כל מכלול חיי. הנתק מאבא שלי הוא חלק גדול וחשוב בזה, וכמובן שיש לו השפעות והשלכות. אנחנו נוטים לחשוב על הורות כעל דבר טבעי מאוד, ועל אהבת הורים כנטולת מאמץ לחלוטין. אבל כמות ספרי ההדרכה, אנשי המקצוע וקבוצות הפייסבוק מראים שאולי זה לא בדיוק המצב, וכמות האנשים שלא בטוחים באהבת הוריהם גם היא משקפת את זה. אולי אנחנו צריכים שמישהו ידריך אותנו - ועוד לפני זה שמישהו ידגים לנו. המציאות היא לא אידאלית ואני לא בטוחה שאפשר אי פעם לאהוב ילד בצורה מושלמת (אולי יש רק אהבה "טובה דיה"), אבל העדר מוחלט של אהבה ושל נוכחות ושל הורות ללא ספק מגיע עם מחיר כבד."
מדמותה של כליל כפי שהיא מצטיירת בספר, עולה שאלה שגם מתכתבת עם הביוגרפיה שלך, "מה לא בסדר איתי", מה כל כך לא בסדר איתי שאפילו אבא שלי לא אהב אותי?"
"בעיניי המחיר הכבד ביותר שמשלם אדם שאחד מהוריו מנוכר כלפיו הוא המחשבה שמשהו בו פגום כל כך עד שאי אפשר לאהוב אותו. זו מחשבה שמנחה את כליל, שמנווטת את מסלול חייה. היא כל כך לא משוכנעת ביכולת של אנשים לאהוב אותה שכל רמיזה לאהבה מסיטה אותה לגמרי מהמסלול והיא מסכנת דברים שחשובים לה עבור הרגעים הללו. אני, בניגוד לכליל, אדם ממוקד ומפוקס מאוד ובכל זאת אני מבינה ללבה. השאלה הזו לא זרה לי, אבל אני חושבת שגם אני הבנתי עד הסוף את המילים המדויקות שמבטאות את מה שהרגשתי לאורך השנים רק אחרי שכתבתי אותן. הכתיבה לא הייתה תהליך של ריפוי, אבל היא כן אפשרה לי לגשת לנושאים כאובים – מערכת היחסים המנוכרת שלי עם אבא שלי – בלי להתפרק. הכתיבה אפשרה לי לתת מקום לסיפור שעד לאותו זמן ניסיתי דווקא לצמצם את מקומו בחיי כמה שרק ניתן היה: לא לדבר עליו, לא לספר אותו, לא לעשות ממנו דרמה. בדיעבד אני מבינה שאחת הסיבות לכך הייתה שבאמת חשבתי והאמנתי שמשהו לא בסדר איתי, שאבא שלי נעלם בגללי, ולא רציתי שאחרים ידעו את זה. זו אמונה ילדותית, אבל הייתי צריכה לכתוב שבעים אלף מילים כדי להפטר ממנה – ואני עדיין לא בטוחה שזה הצליח".
שומרת יותר מדי
בספר נושא השואה מאד נוכח. כמי שגדלה עם אבא שבחר להקדיש את חייו לחקר השואה, ממש כמו כליל גיבורת הספר, נחשפת בגיל מאד צעיר לזוועות גדולות. מה זה עשה לך כאדם? את מרגישה שזה השפיע עליך כאמא?
"אין ספק שהייתה לזה השפעה. אנחנו חברה שעדיין – לטוב ולרע – כבולה ומעוגנת היטב בתוך הנרטיב ההיסטורי שלה. הסיפור משתנה מעט עם הזמן אבל משפטי המפתח נותרים בעינם. אני נחשפתי לשואה באופן מאוד לא מותאם, לא מרוכך ולא מתווך, וכמו כל טראומה – גם לזו היו מחירים. אני לא דור שני ולא דור שלישי, ובכל זאת השואה הייתה נוף ילדותי. אני נפגעת צד ג': נחשפתי לאלימות, לזוועות ולתכנים קשים באופן לא מותאם, ולמרות שהשואה היא לא ההיסטוריה המשפחתית שלי, יש לה במידה רבה חלק בהיסטוריה האישית שלי. אני שומרת על הילדים שלי הרבה יותר, אולי יותר מדי. עד גיל מסוים אני בכלל לא שולחת אותם למערכת החינוך בימי השואה. אני מעדיפה שתהיה לי שליטה במה הם שומעים ולמה הם נחשפים. אבל עם כל ההגנה שאני מנסה לספק ולמרות כל האהבה שאני מנסה להרעיף, אני מניחה שאם יחליטו יום אחד לכתוב ספר – אני בכל זאת מספקת חומרים בשפע".
בתגובות של הקוראים לספרך יש דבר אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב, כולם מתרשמים מרמת הכתיבה והעושר הלשוני עד שקשה להאמין שמדובר בספר ביכורים. מהם מקורות ההשראה שלך? מה מביא אותך לכתוב כמו שאת כותבת?
"אני קוראת הרבה מאוד, ואני חושבת שזו הדרך היחידה באמת ללמוד לכתוב. חוץ מזה אני כותבת לצלילים המרגיעים והמזככים של הילדים שלי כשהם מנסים לגנוב זה את חפציו של זה ולפרוץ זה לחדרו של זה, ואני מוצאת שזה מאוד תורם ליכולת שלי להתמקד במה שחשוב באמת: המסמך שלפניי".
את עובדת בהוצאת ספרים ועוסקת בענייניהם של הרבה סופרים. אני בעצמי סופרת ולכן אני יודעת שזו עבודה קשה להתמודד אתנו, אנחנו היסטריים, חרדתיים ומאד מרוכזים בעצמנו. איך זה פתאום להחליף צד?
"קודם כל, אני לא מעריכה את הרמיזה שאני מטורפת. אדם עושה כמה טלפונים לאנשים שהוא בקושי מכיר בשתיים בלילה, פורץ לסניף או שניים של צומת ספרים וסטימצקי ומשליך חומר שיווקי מחלונות ביתו - ומיד שמים עליו תווית. זה מאוד לא הוגן."
מצחיק. באמת. להיות סופר ביכורים זה קשה.
"הקושי הגדול ביותר הוא שאני יודעת כמה אני לא יודעת: אני רואה, מהצד השני, עד כמה אדם עיוור למה שהוא עצמו כתב ולא באמת מסוגל להגיד עליו משהו. ולכן כשהגשתי את כתב היד שלי ידעתי שיכול להיות שהוא איום ונורא, מביך ומביש, ואין לי שום דרך לדעת את זה בלי לתת לאיש מקצוע לקרוא בו. אלא שאני גם הייתי צריכה להסתכל לאנשי המקצוע האלה בעיניים לאחר מכן. למזלי זה נגמר בטוב".
"אני אשאל אותך שאלה שאני שונאת ששואלים אותי אבל אני לא מסוגלת להתאפק, במיוחד מאחר שאהבתי מאד את הספר שלך. יש כבר תכניות בנוגע לספר הבא?"
"תני לי לצאת בחיים מהתקופה המטורפת הזו ואז נחשוב מה הלאה."