את השם שירי צוק שמעתי לראשונה בשנת 2000 כשעבדתי בחנות "צומת ספרים" בקניון בפתח תקווה. באותה שנה יצא לאור ספרה הראשון למבוגרים "קודם כל תירגעי" שהיה ללהיט גדול, עד כדי כך שכל העובדים השתמשו בשם הספר כקוד. בכל פעם שרצינו לספר למנהלת על משהו שלילי שהתרחש בחנות היינו מחזיקים את הספר ומבקשים ממנה: "קודם כל תירגעי". מאז עברו עשרים שנה ושירי הספיקה לכתוב עוד ספרים רבים בעיקר לילדים, להיות למבקרת ספרות, עורכת, תסריטאית ועוד היד נטויה. בחודש שעבר ראה אור ספר חדש של צוק בהוצאת טל-מאי/ידיעות אחרונות, "זה השם שלי", ספר ראשית קריאה מצחיק ביותר על ילדה שכועסת מאד שלילד החדש בכתה יש את אותו השם כמו שלה. חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לתפוס אותה לשיחה על הילדות, האימהות, והמעבר החד מכתיבת ספרים למבוגרים על גיבורות רווקות, מגניבות ושיכורות לכתיבת ספרי ילדים מצחיקים ורגישים.
את עושה דברים רבים ומגוונים עד שאני אפילו לא יודעת איך להציג אותך.
"תראי, כשהוצאתי את הספר הראשון שלי לפני עשרים שנה בערך, ראיינו אותי בערוץ הראשון ושאלו אותי בהתנשאות: פרסמת ספר אחד, איך את קוראת לעצמך סופרת? אז מאז פרסמתי עוד 13 ספרים, ואני מגדירה את עצמי סופרת, תסריטאית, מבקרת ספרות, עורכת ומגיהה ותכלס מי שעושה כל דבר שקשור בכתיבה ושאפשר לעשות מהבית בפיג'מה. אבל אני גם מרצה לפעמים, אז יש לי גם ג'ינס."
מה לומדים בשביל לעסוק בכל הדברים האלה?
"האמת שלמדתי תואר בתקשורת ובניהול במטרה להיות קופירייטרית. ואז הבנתי שקופירייטר מוגבל בדרך כלל למשפט אחד, ובעוד תסריטאית וסופרת יכולה להמציא חיים שלמים. התחלתי לכתוב לאחת מתוכניות הלייט נייט הראשונות בארץ, ׳מקרה לילה׳ של שי אביבי, ומאז לא הפסקתי."
אז קודם טלוויזיה ואז ספרים?
"קודם כתיבה ואז עוד כתיבה, לכל מי שמוכן לקרוא או להקשיב. לא מזמן פגשתי מישהי שהכירה אותי בכיתה א' והיא אמרה שהיא זוכרת שכתבתי שירים יפים, זה היה עוד בחיפה, שם גדלתי עד גיל עשר, ואז עברתי עם המשפחה לתל אביב. יש לי משפחה נורמטיבית מדי, ולנצח אנטור להם שלא נתנו לי מספיק חומר לעבוד איתו."
ילדות רגילה וטובה זה כיף אבל משעמם. מאיפה בכל זאת את מביאה את נושאי הכתיבה שלך?
"תמיד הייתי ילדה יצירתית, יצרתי לבד את הטראומות של עצמי שנבעו בעיקר מאובר-התעסקות בהשוואה שלי עצמי לאחרים. בערך כשהייתי בת שלוש פגשתי את שירי השנייה, שהייתה איתי בגן וגם שכנה שלי באותו בניין, אבל היא הייתה חמודה יותר, תלמידה טובה יותר, חברותית יותר, ובקיצור מישהי שאני אוכל להשוות את עצמי אליה ולהתבאס. אני די משוכנעת שההורים שלי לא עשו את הטעות של להגיד לי משפטים כמו: למה את לא יכולה להיות כמו שירי השנייה? מה גם שאני החשבתי את עצמי ל׳שירי השנייה׳. אבל אמרתי את המשפטים האלה לעצמי, בעיקר כשהמשכנו באותה כיתה עד כיתה ד', ותמיד הרגשתי פחות מוצלחת. יצא לי לציין שהתאהבנו באותו ילד שכמובן אהב אותה ולא אותי? זה מצחיק, כי רק עכשיו אני מבינה ששם בעצם צמחו השורשים של הספר ׳זה השם שלי!׳ – לפני 35 שנה!"
וזו באמת הסיבה בשלה התכנסנו. מזל טוב על הספר החדש. קראתי אותו וצחקתי מאד, ועכשיו לא נעים לי כי אני מבינה שהוא מגיע ממקום עמוק יותר. רוצה לספר לי עליו מהזווית שלך?
"זה השם שלי׳ הוא ספר על ילדה שקוראים לה שיראל שיום אחד מגיע לכיתה שלה תלמיד חדש שכמוה, גם הוא אוהב כדורגל, כריך טונה ולשיר, וגם לו קוראים שיראל. כמה לא הוגן! בספר שיראל הבת מרגישה מאוימת משיראל הבן, אבל זה לא חייב להיות מישהו עם אותו שם. בכל מקרה שמגיע מישהו חדש שתופס את המקום שלך נוצרת בעיה, נגיד אם אתה נתפס בתור ׳הליצן של הכיתה׳, ומגיע ליצן חדש, או כשמצטרפת אחות קטנה שבהשוואה אליה את כבר לא כזו חמודה, אז יש פה איזה שבר בתפיסת העצמי. ההורים שלי מספרים שכשאחי הקטן נולד, הייתי בת 5, ושאלתי את אבא שלי אם הוא עוד יאהב אותי, עכשיו כשיש לו סוף סוף בן."
אאוץ'.
"לגמרי. אני חושבת שזה הדבר האהוב עליי והשנוא עליי באימהות, הידיעה שאני לא ניתנת להחלפה."
אגב אימהות, אני בכלל זוכרת שהכרתי אותך דרך הצ'יקליטס "קודם כול תירגעי" ו"15 דקות" שהוצאת מחדש לאחרונה בתור "רגע לשלושים". מה הביא למהפך מרווקה מגניבה לספרי ילדים?
"החיים עצמם! וחוץ מזה, אם להיות כנים, לא באמת הייתי מגניבה כמו בספרים שלי. הספרים, כמו תמיד אצלי, מקצינים את המציאות. הייתי רווקה בין בסדר לסבבה, אחרי זה הייתי רווקה נואשת לכמה דקות, פגשתי את בעלי אחרי גיל 29, כשההורים שלי כבר התחילו לאבד תקווה, ואז התחתנתי ונולדו לי ילדים והפכתי להיות עקרת בית נואשת. אבל באמת בתקופת ירח הדבש, בין הרווקות לילדים, כתבתי בעיקר תסריטים מוזמנים, כי לא היו לי מספיק מצוקות לכתוב עליהן. ואז הילדים נולדו!"
רגע, לפני שנדבר על הילדים, אני באמת מרגישה שהרבה סופרים כותבים מצחיק מתוך כאב. איפה את עומדת ביחס למשפט הזה? איפה הוא תופס אותך?
"זה לגמרי אני. אצלי הומור זו תגובה אינסטינקטיבית לטרגדיות, כשמישהו מת אני הכי מצחיקה. אבא שלי התחיל להיות דמנטי קצת אחרי גיל 65, והדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לנסח את זה כבר בתור סצנות תסריט. אחרת איך מתמודדים עם סיטואציות שבהן אבא שלי מתבלבל בין אמא שלי לאמא שלו? אני כותבת עכשיו מחזה על בת להורה דמנטי והמטרה שלי שהקהל יצחק ויבכה במקביל. ואם כבר דיברנו על חיתולים, כשנולדו לי ילדים כבר לא יכולתי לכתוב על רווקות, כי לא הצלחתי לדמיין את עצמי יוצאת ומחפשת מישהו להעביר איתו את הלילה כשכל מה שרציתי בלילה וביום היה לישון. ואז גם גיליתי שילדים הם היחידים שבאמת מקשיבים לך כשאת מספרת להם משהו ולא רק עונים רגע למייל ממש חשוב מהעבודה אבל תמשיכי אני מקשיב, אז עברתי לכתוב ספרים לילדים ("סבתא בישלה דייסה", "המוצץ של סבא", "ים יבשה" ועוד.) ככל שהילדים שלי מתבגרים אני עולה בגיל, ׳זה השם שלי׳ הוא לראשית קריאה, ובעוד כמה חודשים יצא ׳סופר תלמיד׳ לנוער צעיר."
את חושבת שתחזרי לכתוב למבוגרים?
"תראי, אני גם עובדת במקביל בתור תסריטאית טלוויזיה וכותבת בעיתונים, אז בכל זמן נתון אני כותבת בערך לכל קשת הגילים (חוץ מ-68. לא מתחברת ל-68). על רווקות אני כבר כנראה לא אכתוב, תודה לאל."
תמיד כתבת?
"אני זוכרת שבתור ילדה קטנה הייתי מספרת לעצמי סיפורים לפני השינה שבהם קרו לי דברים מדהימים כי במציאות – פחות. למשל בכיתה א' הייתי מספרת לעצמי לפני השינה סיפורים על איך גבי רוצה להיות חבר שלי, (א׳2, בית ספר אילנות בחיפה - גבי, תודה שתמיד רצית!) ונרדמת מאושרת."
למה לא פשוט הצעת לגבי חברות בעצמך?
"שאלה מצוינת. בתור ילדה לא הייתי הילדה הכי אטרקטיבית בעולם, היו לי משקפיים מגיל שנתיים ושיער קצר והייתי שלומפרית כזאת, וגם אם אמא שלי מתעקשת שהייתי חמודה מאוד, בחוויה שלי ובתפיסה שלי את עצמי ובתמונות לא הייתי. הסיפורים לפני השינה היו הדרך שלי לחיות את החיים שרציתי שיהיו לי. כמו בספר "כל מה שהיה אולי וכל מה שקרה כמעט לקרשינדו ולי" של דבורה עומר – הייתי יושבת וחולמת על כל הדברים המדהימים שיכולים לקרות לי וככה מתעלמת מהמציאות המשמימה. מי צריכה חברים כשכל לילה היא הילדה-שחקנית הכי מצליחה בעולם?"
ומה קורה היום? היום את כבר לא צריכה לספר לעצמך סיפורים לפני השינה?
"בטח שכן! תמיד יש משהו מדהים שיכול לשפר את המציאות, כמו לזכות בלוטו או להציל במקרה את הבן של ויליאם וקייט מתאונת דרכים ולהתראיין בכל מקום ולמכור מיליוני ספרים בעולם כולו ובתקופות קשות אז בכלל - נגיד לפני שילדתי, נורא פחדתי מהלידה, אז הייתי מספרת לעצמי שאני מתעוררת בבוקר ומגלה שילדתי מתוך שינה - יש דברים כאלה, ואם אין אז צריכים להיות - והתינוק עכשיו לידי, נקי ומחותל ועם הכובע הקטן החמוד הזה, בלי כל חוויית הלידה. בדיעבד הבנתי שהפנטזיה האמיתית היא להתעורר כשהילד כבר בן 3. או 13."
אבל אז איך היית כותבת לילדים?
"הייתי מתעוררת וכותבת בזרם תודעה את הרומן הישראלי הגדול. לכל דבר יש פתרון כשאתה כותב את החיים של עצמך."
אז אם את כותבת את החיים של עצמך – מה יקרה בפרק הבא?
"קורים דברים! עוד ספרים, סדרת טלוויזיה, מפגש מרגש וטוויסט מפתיע. הייתי מפרטת, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילרים."