בעיר קטנה בשם טרזין שבצ'כיה הוקם ב-1941 'גטו טרזינשטט'. בין השנים 1941-1944 נכנסו לגטו זה כ-15,000 ילדים מצ'כיה, מדנמרק ומהולנד שנלקחו משם ישירות להשמדה באושוויץ. חלק מצומצם מאוד מתוכם (כ-150 ילדים) הצליחו לשרוד. בבית טרזין אשר בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מוצגים מאות ציורים של ילדים ששהו בגטו זה בתקופה זו (כמו כן, מוצגים ציורים נוספים במוזיאון היהודי שבפראג). ילדים אלו ציירו אלפי ציורים בהדרכתה של פרידל דיקר-ברנדייס, ציירת יהודייה מבית הספר לבאוהאוס ותרפיסטית באמנות, שגרה איתם באותו גטו. היא עודדה אותם לצייר ככלי להבעה וביטוי התחושות הכמוסות שלהם והאמינה שהדבר יעזור להם לעבד רגשית את המצבים אליהם הם נחשפים. הם השתמשו בדפי משרד משומשים, וציירו באמצעות עפרונות פשוטים או צבעים אקריליים שהצליחו להבריח לגטו. היא נרצחה במחנה בירקנאו, אך לאחר מותה נמצאו למעלה מחמשת אלפים ציורים שצוירו בשיעורים שהעבירה, ציורים שבעצם מצליחים להנציח את סיפורם של אותם ילדים. כמה מהם מוצגים כאן.
הבית כעוגן שפוי ומוכר
הציורים של ילדי הגטו נחלקים לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה נמצאו ציורי תיעוד מציאות הכוללים בעיקר רישומים של בני נוער המתארים את אופן החיים בגטו, לצד תיעוד מראות זוועה.
בקבוצה השנייה, הכוללת ילדים בגילאים שונים, נמצאו ציורי פנטזיה שאינם משקפים כלל את התוהו ובוהו בו חיו, או לחילופין, תיעוד המציאות 'הנורמלית' שהייתה בעבר, כמו פנים הבית המוכר ותיאור המציאות המשפחתית שאיננה עוד.
הציורים הפכו עבור הילדים למציאות חלופית בה ניתן להיאחז. כתוצאה מכך, הבית מופיע רבות בציורים ומסמל אולי סוג של עוגן בתוך האנדרלמוסיה שמסביב. ניתן לראות כי הילדים משקיעים אנרגיה רבה בתיאור הפריטים הרבים של פנים הבית, כמו בציור הבא (1):
למרות ריבוי הפריטים שבציור, אפשר להבחין כי הם קטנים מאוד ומרוחקים אחד מהשני: המנורה, הכוסות, המיטה, וכך גם הילדה עצמה. סגנון זה של ציור מאפיין ילדים שחווים מציאות רגשית מורכבת והוא מתאר מצוקה נפשית שנובעת מאובדן ותחושה של אני לבד. גם הרקע הריק מעביר את תחושת המתח שיש באוויר.
בציורים רבים מנסים הילדים לשחזר את שגרת החיים שהייתה, הם חוזרים אל התמונות ואל החפצים המוכרים מפעם וכמו מלאכת מחשבת משחזרים זאת, אך רוב הציורים, כמו זה, מתקשים לשחזר את האווירה הבטוחה והרגועה מן העבר: הציור יוצר רושם קר ומרוחק, ולחלק ניכר מהבתים אין כלל דלת המאפשרת כניסה. השמטה זו נפוצה בקרב ציורי הבית של ילדי גטו טרזינשטט, ואין אלא להקביל בינה לבין הרצון הטבעי של הילדים למנוע כניסה מסוכנת לביתם.
בציורים אחרים, ניתן לראות כיצד הילדים מקפידים לצייר את הבית הקודם לעומת הבית הנוכחי. שם, הם מרגישים את הסביבה המוכרת, הבטוחה והמרגיעה. בציור הבא (2), נדמה שהקשת חוסמת בעוצמה את אור השמש, ומונעת מבעדו להאיר על הבתים. כלומר, לקשת יש תפקיד חשוב בציור בכך שהיא מעניקה הגנה לבית מפני פולשים מבחוץ.
דמויות כוחניות ומנוכרות
בציורים רבים חוזרים ומופיעים נושאים הקשורים למזון. בציור הבא (3) רואים כי נערכת בבית סעודה גדולה סביב שולחן, אולם ניתן להבחין כי כלי ההגשה נטולי מאכל ומשקה. בציור של ילד נורמלי בגילו של הילד המצייר (8-9), בהחלט היה מצופה שזה לא יהיה כך משום שבשלב זה ילדים כבר מציירים את רמת הפרטים הזאת. ניתן גם לראות שאותו ילד עשה זאת כשצייר את הסרטים על ראש הילדות שיושבות סביב השולחן. עניין זה מתאר את תחושת המחסור שהוא חש.
מלבד זאת, חשוב לשים לב גם לעיתוי הציור שבחר הילד. נראה כי אמנם מדובר בסעודת שבת לפי החלה שעל השולחן, אך הילד החליט לתאר את הרגע שלפני תחילת הארוחה עצמה, דבר שנותן תחושה של מתח. כמו כן, הצביעה הסוערת שיש ברקע מצביעה על הניגוד בין אי השקט הרגשי שהילד חשוף אליו לבין הישיבה של כולם בצורה מסודרת סביב השולחן. הוא מתעד בציור את מה שהיה בגטו: ניסיון מעוות להמשיך את החיים כשבאמצע באים הנאצים, הורגים אנשים או לוקחים אותם למחנות.
לצד הציורים הללו ניתן גם למצוא דמויות המקרינות כוח ועוצמה, כמו בציור הבא (ציור 4). הדמות באדום, המופיעה במגרש המשחקים, מצוירת ללא פנים, כאשר הדגש הוא על הפגנת כוחה באמצעות ניפוח הכתפיים והעמידה הבריונית.
הצבעוניות ששולטת בציור זה יוצרת מחד רושם מטעה של חדוות חיים וצביעה שנעשתה ביד חופשית ובטוחה, אך בפועל, בגלל גילו של הילד המצייר התמונה שונה לחלוטין. הילד המצייר, בן השמונה, הוא בטווח הגילאים בו מתקיימת בציורים עלילה לצד יצירת אינטגרציה איכותית בין הפריטים השונים שבציור. לעומת זה, בציור הנוכחי, ולמרות הצבעוניות שבו, מתקבל רושם של בדידות וריחוק: כל דמות עומדת בפני עצמה, עגלות המשחק ניצבות מיותמות, ואף אחד לא משתמש בשירותיו של מוכר המזון המצויר בצד ימין. קיפאון שכזה בציור מעיד על סימן למצוקה נפשית.
ציורי המשפחה והבית, כמו גם תיאורי הפנטזיה למיניהם, צוירו בחלק מהמקרים לאחר שהילד המצייר איבד את הוריו. למרות זאת, הילדים המשיכו לצייר את שהיה, והשתמשו בציור כייצוג לתפיסתם הפנימית שנשמרה למרות הזוועות.
* מיכל וימר היא תרפיסטית בהבעה ויצירה, מומחית לפענוח ציורים וכתבי יד של ילדים, בני נוער ומבוגרים, ומחברת הספר "המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים".