תחילת הלימודים בפתח, והילדים שלנו שוב מופקרים. נדמה שהילדים הפכו להיות שק האגרוף של פוליטיקאים רבים, הן משמאל והן מימין. פעמים רבות הסכמתי עם הממשלה הזו ועם אנשי חינוך רבים, אך אני לא מבינה מה הלחץ הגדול ומדוע חייבים לפתוח את השנה ברגע שספטמבר כבר כאן. החגים בפתח, ארוחות חג ומפגשים משפחתיים מתדפקים על החלון והם יכולים להתבטל ברגע בגלל ביטולים שיכולים להתרחש כאשר נפגשים ילדים רבים כל כך. אילו היו שואלים אותי הייתי דוחה את פתיחת השנה לתחילת אוקטובר. ממילא מדובר בימי לימודים ספורים איני מבינה את הבהלה הגדולה. הקורונה כאן מזה כשנתיים והילדים שלנו הם הנפגעים העיקריים.
כמו אש בשדה קוצים
רק בחודש אוגוסט נפטרו למעלה מחמישה אנשים, אבל מה זה משנה התאריך? - היום קדוש. ואני חשבתי לתומי כי חיי אדם קדושים יותר מתאריכים ומספרים. אותי לימדו במשך החיים כי לפעמים צריך לעשות שיקולים ולחשוב ולא לרוץ קדימה ללא שום מטרה. הראשון בספטמבר הוא תאריך חשוב, אין ספק, אני לא מקלה בו ראש ובוודאי שלא מזלזלת, אך חיי אדם לדעתי חשובים יותר. רק אתמול נוספו 11 אלף מאומתים חדשים, הקורונה גובה מאתנו מחיר קשה וכבד, אולי אפילו כבד מנשוא.
11 אלף אנשים והמספרים רק עולים, אנשים רבים עדיין לא חוסנו וביניהם אנשי חינוך רבים. בזמן כתיבת הטור, יום לפני פתיחת השנה, שוב במשרד החינוך משנים את המתווה, הופכים את החוקים ומאפשרים לאנשי חינוך שלא התחסנו להיבדק במרכזי מד"א, בטרם ועוד ויהיה עליהם להגיע עם אישור של גורם מוסמך. הצוותים לא יוכלו להיבדק בכניסות לבתי הספר או לגנים, אך מה יהיה עם עשרות או מאות המורים אשר בכלל לא מעוניינים להתחסן? ומה יקרה עם הילדים או הורי הילדים שבוחרים לא להתחסן ואף הם יכולים להדביק אנשים רבים? בקיצור, המגיפה הזו מתפשטת כמו אש בשדה קוצים אך אין איש עוזר לאותם ילדים. יום לפני פתיחת שנת הלימודים וכבר 500 בתי ספר פנו בבקשה שניידת חיסונים תגיע אליהם לחיסון התלמידים וצוותי ההוראה.
טירלול גדול וחוסר בהירות עצום
הפרופ' נדב דוידוביץ', חבר בקבינט המומחים שמייעץ למשרד הבריאות, מזהיר עוד לפני שהשנה נפתחה שכדאי להיזהר ולנקוט משנה זהירות אם אנחנו רוצים לחגוג את החגים ביחד. ולכן האם מישהו מקוראי יודע איך תראה השנה? "לא צריך לחכות להחלטת ממשלה. אני מציע לכל אחד להפעיל היגיון ולבחור בסעודות מצומצמות באוויר פתוח", אומר דוידוביץ'. האם גם הטקסים והבלונים יהיו באוויר הפתוח? אנשים בכירים במשרד החינוך מבקשים במילים אחרות לא להקשיב למומחים ולפתוח בכל מחיר, אחרת אין לי תשובה או רעיון איך יום הלימודים יראה תחת אזהרות רבות.
אני מרגישה שהשנה הזו נפתחת תחת טירלול גדול וחוסר בהירות עצום. אני מרגישה שאמנם צריך לחיות לצד הנגיף, אך ילדים קטנים בני שלוש לדוגמה, כמו בני הקטן, יתקשו להיות יום שלם עם מסכה על הפנים. תפקיד ההורים הוא לשמור על הילדים, לאהוב, לגדל, לחנך, לטפח ובעיקר להיות שם - אך מנגד בית הספר הופך להיות מעין שדה קרב, הם ינסו לג'נגל ולקפוץ, לנסות לעבור בין מטרות ויעדים כדי להיות חולים. כאחת שחלתה, בבקשה אל תגידו לי שזו שפעת, כי עברתי ימים ולילות של בכי וכאב ותחינה לאלוהים שיעזור לי לצאת מהקושי והכאבים. ילדים מדביקים, ילדים נדבקים, ילדים הם בסך הכל אנשים קטנים, אך גדולים מהחיים, שלא תמיד יכולים לעשות הכל לבד ותפקידנו להיות שם ולעזור להם.
תפקיד המורים ואנשי ההוראה והחינוך הוא ללמד, הוא לא לבדוק מי נבדק, מי חוסן, מי בדק. ראשית, אין להם זמן לכך - אנשי ההוראה צריכים להתפנות לילדים ולא להקדיש שעות חשובות מדי יום לצורך בדיקות. המערכת לא ערוכה לכך שזמן רב בבוקר תהיה חסרה אשת צוות יקרה.
ומה קורה אם מתנגדי החיסונים אשר חלקם יוותרו על הבדיקות? האם ילדיהם יוכלו לגשת לספסל הלימודים? האם הם אינם מדבקים או אינם חשופים לפגיעה כמו ילדים אחרים? ומה אנחנו מלמדים כאשר גם השנה, ובמיוחד בעקבות הקורונה, הפערים שוב כל כך גדולים? נזקי הקורונה גרמו לפערים משמעותיים בלימודים ושוב הכסף שיחק תפקיד כי לא כל ההורים יכלו לשבת וללמד את הילדים. ועדיין, הבעיה החמורה ביותר לדעתי היא הנפש. הפערים מתרחבים והנפש של הילדים שוב זועקת לעזרה, אך כמובן שבמתווה החדש, אשר משתנה לעיתים תכופות, אין מי שישמע את זעקת הנשמה.