לא רק הילדים זוכים להתחלה חדשה עם פתיחת שנת הלימודים; גם עבור ההורים מדובר בדף חדש שטומן בחובו לא מעט חששות ופחדים.
ארבעה הורים שמתנסים השנה לראשונה בהכנסה של ילד למסגרת חדשה, מספרים לנו על כאבי הבטן, הפחדים והאיחולים לקטנטנים שלהם.
הפעם הראשונה בגן
נעים מאוד: מרית מייסלר, בת 35 מתל אביב, מעצבת תעשייתית; מכניסה השנה לגן זוג תאומים בני שנה ועשרה חודשים- אדם ורומי. בשנה האחרונה הם היו עם מטפלת בבית.
ההכנות: התחלנו לחפש גן כבר בחורף שעבר כיוון שידענו שלמצוא גן עירוני, ועוד לתאומים, זו משימה מורכבת. אחרי שהתייאשנו מחיפוש באינטרנט, בסוף פשוט לקחנו את הרגליים והתחלנו לחרוש את המקומות ליד הבית.
נכנסנו ללא מעט רשימות המתנה בגנים שהיו כבר מלאים, עד שגילינו משפחתון מקסים וביתי.
הסברנו לאדם ורומי שהם נכנסים לגן, אבל אני לא יודעת עד כמה הם מבינים בגילם. המעבר יתבצע בהדרגתיות: בימים הראשונים הם נשארים שם כמה שעות ואז חוזרים הביתה.
ההתרגשות: אני מתרגשת מאוד. נורא מפחיד אותי איך הם יתמודדו עם כל כך הרבה ילדים. מדובר בגן גדול ועד עכשיו שניהם היו רק עם מטפלת. אני בטוחה שהם כבר הגיעו לגיל שבו הם צריכים חברה, מאמינה שילדים צריכים להיות עם כל מיני סוגים של אנשים ולהתרגל לכל מיני עולמות. אני גדלתי עם הרבה דמויות דומיננטיות בחיים שלי וזה עשה לי רק טוב.
החשש הכי גדול: שיהיה להם קשה להיפרד בבוקר. לעזוב אותם בוכים בידיים של מישהו אחר זו התחלה ממש לא טובה ליום שלי.
זיכרון ילדות חזק: אני לא ממש זוכרת, אבל אמא שלי מספרת שלא הייתי זקוקה להרבה ליווי ושנקלטתי מהר.
הפעם הראשונה בכיתה א'
נעים מאוד: איתמר מטיאש בן 33, עובד בפינת החי בקבוצת יבנה. מכניס השנה את יובל, בני בן השש, לכיתה א'.
ליובל הבכור שני אחים קטנים: נוגה בן הארבע וניר בת השלוש (כן, אלה השמות) – גם הם נכנסים לגן חדש.
אבל יובל עומד בפני שני מעברים, שכן בקיבוץ המעבר לכתה א' מלווה גם במעבר לבית ילדים - מסגרת חינוכית שמתפקדת אחרי שעות בית ספר ובחופשות.
ההכנות: נוגה וניר הפתיעו אותו בקלמר חדש והוא מאוד התרגש. הוא גם התלהב מהילקוט החדש שלו והניח אותו בהתרגשות ליד המיטה, הלך בשמחה לבחור חולצות תלבושת אחידה עם אשתי מיטל. בשבוע שעבר התקיימה תהלוכת הילדים של ילדי כיתה א' בקיבוץ.
ההתרגשות: יובל די קול, בינתיים נראה שהמעבר לא קשה לו מדי.
החשש הכי גדול: קשיים חברתיים. יובל הוא ילד מאוד חברותי אבל זאת הפעם הראשונה שהוא יוצא מהבועה. הוא נכנס לכיתה עם ילדים חדשים שהוא לא מכיר מהקיבוץ, אני מקווה שהוא יסתגל מהר לשינוי.
זיכרון ילדות חזק: דווקא מכתה ב'; קיבלתי עונש מהמורה שהכריחה אותי לשבת ליד ילדה דחויה שאף אחד לא הסכים לשבת לידה. כשהגעתי לשולחן - הבנתי למה: נדף ממנה ריח רע. אני מקווה שליובל תמיד יהיה נעים וכיף בבית הספר.
הפעם הראשונה עם מטפלת
התלבטנו אם להכניס אותה לגן. ההכרעה נפלה כי חששנו מכל המחלות שחוטפים שם, ומזה שהיא עדיין קצת קטנה.
ההכנות: למצוא מטפלת זה לא פשוט - התחלתי לשאול אנשים שאנחנו מכירים, ובסוף מצאנו סייעת במשפחתון שחברה שלי המליצה לי עליה. התרשמתי ממנה לטובה.
המטפלת כבר הייתה עם אמה כמה פעמים כדי שיתרגלו זו לזו. בינתיים אני ממש מרוצה. הכי חשוב לי אצל מטפלת זה חום ואמינות.
החשש הכי גדול: שזה עוד מוקדם מדי, שאמה עדיין קטנה. אני פוחדת שאולי יהיה לה קשה להתרגל למישהו אחר. יחד עם זאת, אין ספק שאני צריכה ללמוד לשחרר.
כמה פעמים ביום תתקשרי הביתה?
העבודה בבית ספר מאוד אינטנסיבית, כך שלא נראה לי שיהיה לי יותר מדי זמן להתקשר. אני מניחה שבהתחלה אתקשר פעם-פעמיים ביום, וככל שיעבור הזמן אתקשר פחות.
תשימי מצלמה?
לא! אני סומכת על מי שבחרתי.
ומה בשנה הבאה?
בשנה הבאה אמה תלך לגן, זה ברור. היא כבר תזדקק לחברה ותהיה גדולה מספיק.
הפעם הראשונה בחינוך ביתי
נעים מאוד: שיר, בת 29 ממרכז הארץ. השנה, לראשונה, בתי בר בת החמש, לא תלך לגן אלא תישאר בבית עם האחים שלה - רומי בת ארבע ועוז בן ארבעה חודשים.
כבר ניסיתי להכניס את הילדים למסגרות, אבל לא אהבתי את זה, הגישה שלי לחיים היא לגמרי שונה. אני חושבת שבגיל הזה צריך לתת לילד כלים לחיים ולאו דווקא ללמד אותו על אותיות ומספרים.
ההכנות: מבחינתנו לאחד בספטמבר אין הרבה משמעות, כך שאין הכנות ואין התרגשות. אני מסבירה לבר שעוד מעט כל הילדים ילכו לגן והיא תישאר עם אמא בבית, והיא הכי מבסוטה בעולם.
אנחנו פשוט ממשיכים בשגרת היום שלנו: בר מתעוררת מוקדם מאוד ומעסיקה את עצמה- גוזרת, מדביקה, מציירת. כששאר הבית מתעורר אנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר ואז אני מתפנה לעבודות הבית ובר ורומי משחקות.
לאחר מכן אנחנו בפעילות משותפת: זה יכול להיות קריאה בספרים, משחק בגן שעשועים או פעילות חברתית עם קבוצה של ילדים שמתחנכים בחינוך ביתי.
יש המון מפגשים עם ילדים אחרים, ויש מפגשים קבועים בהם אחד ההורים מעביר סדנה או חוג. יש גם ימי פעילות במקומות שונים בארץ- צפרות וטיולים.
החשש הכי גדול: אין. הילדים שלי חברותיים ובעלי ביטחון עצמי, אני זורמת איתם בלי שום חשש, ועם גבולות ברורים. למשל, בשעות הבוקר אין טלוויזיה.
זיכרון ילדות: למדתי במסגרת מצומצמת של 12 תלמידים בכיתה, וזה היה בשבילי גן עדן. אבל בגיל של הבנות שלי אני חושבת שילד צריך להתמקד בפיתוח כישורים חברתיים ולא בלמידה.
ומה בשנה הבאה?
חינוך ביתי, ברור. משרד החינוך לא מפעיל תוכנית לימודים המותאמת לצרכים האישיים של כל ילד וזו הבעיה. בר תישאר איתי בבית.