כשהבן שלי ביקש ללכת לפסטיגל לא חשבתי להגיד לו לא. הילדות שלי מלאה בזיכרונות יפים מהמופע, לפני שנתיים הלכנו לפסטיגל ונכון שהיה צפוף ומלא באנשים אבל הרגשתי שההפקה דאגה לסדר וארגון. מאחר ויש לי ילד על הרצף האוטיסטי שקשה לו מאד להמתין בתורים, בדקתי ליתר ביטחון באתר הרשמי שהם מכבדים את הכרטיס שקבלנו מהביטוח הלאומי, כרטיס הפטור מהתור. באתר הופיע בפרוש שמכבדים כרטיסים כאלו.
הגענו שעה לפני שעת תחילת המופע כדי להתארגן בנוחות. תור של מאות אנשים קידם את פנינו. זו התחנה הראשונה, הבידוק הביטחוני. חיפשתי כמו תמיד את אחד העובדים שמסתובבים בשטח על מנת להציג בפניו את הכרטיס כדי שידאג להכניס אותנו מהכניסה הצדדית שהייתה חסומה בסרט אדום. אף אחד מהעובדים לא הסכים לעזור לנו. "את צריכה לעמוד בתור בשביל לפגוש את האחראי."
הבנתי שאני צריכה לדאוג להכל בעצמי.
הצגתי בפני האנשים בתור את הכרטיס של הבן שלי ולשמחתי כולם זזו ונתנו לי לעבור. מידי פעם היו הערות והסברתי בנימוס שיש לי ילד על הרצף האוטיסטי עם תו שפוטר אותו מהתור.
כשהגענו לאחראי הוא סירב לעזור. אמר שאין לו מה לעשות. שכולם עכשיו עומדים וממתינים. ביקשתי לפחות לעבור לצד שלו ולשבת בצד על הדשא עד שישתחרר קצת התור ותתחיל תנועה לעבר האולם, אבל הוא סירב.
רק בזכות האנשים הנחמדים שעמדו איתנו בתור, הצלחתי ליצור מרחק בין הבן שלי לקהל. האנשים סביבנו ניסו לעזור, להסביר לאחראי שיש כאן מקרה חריג אבל הוא התנצל בנימוס והתעלם. האנשים המשיכו להתעקש בשמי וכשהגיע מאבטח אחר הוא נתן לנו לעבור.
הוא התחיל לרוץ, ריצה מהירה, ציפה שכולנו נרוץ אחריו
תחנה שניה: עמדת בידוק לתו ירוק. תור ענק, גדול יותר מהתור הקודם. שוב חיפשתי איש שטח שיוכל להכניס אותנו, הצגתי את הכרטיס בפני עובדים שחלפו על פנינו, אבל כולם התעלמו.
ראיתי בצד קבוצה קטנה של ילדים ואימהות שמנופפות בכרטיסי פטור מהתור שלהם, מנסים להסב את תשומת ליבם של השומרים. "כולנו כאן עם כרטיסים ומתעלמים מאיתנו" אמרה לי ילדה חמודה בעיניים עצובות.
"תני לי לעבור רגע" ביקשתי, "אנסה לבדוק מי יכול לעזור לנו." "הוא היה כאן, צעק והלך". היא הסבירה.
ואכן כשהתקדמתי קצת הופיע אדם ללא תג שם, ללא לבוש רשמי. בהתחלה לא הבנתי שהוא האחראי. מיד כשראה את הכרטיס ביד שלי הוא התחיל לצרוח עלי. הייתי עם הבן שלי וידעתי שאסור לי לצעוק בחזרה, שאסור לי להתעצבן, ידעתי שאני חייבת להישאר רגועה. "לפי החוק אתה צריך לתת לנו להיכנס בלי תור."
הוא לא הסכים לעזור לנו. צעק, העליב, אבל אני ידעתי שאני לא אוותר. בסוף כשהוא הבין שאין לי כוונה לעזוב אותו הוא אמר: "אני אכניס אתכם" והתחיל לרוץ במהירות, כאילו ציפה שכולנו נרוץ אחריו. ניסינו להבין לאן הוא רץ, ובסוף הצלחנו להגיע למקום אליו הוא כיוון אותנו. "תמתינו כאן".
בשלב זה אם זה היה תלוי רק בי הייתי הולכת הביתה, אבל אז הטראומה של הבן שלי מהמקרה רק הייתה מתגברת, ידעתי שאני חייבת להשאיר לבן שלי זיכרון טוב. הסברתי לילדים מסביב שהשומרים רק עושים את התפקיד שלהם, אבל אנחנו נעזור להם לעשות אותו יותר טוב.
"הוא ידאג לכם", אמר האחראי הנמרץ והצביע על עובד אחר שכמובן ממש לא דאג לנו. דיברתי עם איש הצוות החדש והתעקשתי מספר פעמים ורק בפעם החמישית כשהסברתי שוב ושוב שזה בניגוד לחוק, הכניסו אותנו.
הפעם האנשים שבתור לא קיבלו את זה בצורה טובה. חלקם צרחו עלינו. הסברתי שמדובר בילדים על הרצף האוטיסטי עם כרטיס פטור מהתור, אבל ידעתי שכולם עצבנים ושההסברים שלי לא יעזרו. "איזה כיף לכם" מישהי מאחורי אמרה. "מאד כיף לנו ורק בזכות הכניסה הנעימה הזו לפסטיגל כבר שווה לנו כל האוטיזם של הילדים שלנו", עניתי. אמא לילד אוטיסט מאחורי לא אהבה את הבדיחה הצינית.
התנצלתי.
קיללתי את הרגע בו הסכמתי להגיע למקום הזה
בשלב זה חשבתי שעכשיו כשאנחנו כבר בפנים הכל ילך כמו שצריך. אבל אז אחרי קרוב לשעה בתורי הכניסה, הבן שלי היה צריך לשירותים. הגענו לשירותים וחשכו עיני. מאות אנשים עומדים ואין שום דרך להגיע לשירותים. הצלחתי להגיע לתא פנוי ממש בדרך לא דרך בזכות אבא אחר שכיוון אותי מהר לתא שהבן שלו נמצא בו, אבל כשיצאנו מהתא, אי אפשר היה לצאת מהחדר. מאות אנשים הצליחו לעקוף את השומר הבודד שניסה להשליט קצת סדר במצב, הם פשוט דרסו אותו והוא נאלץ לזוז כדי שלא ירמסו אותו. אי אפשר היה לצאת. נאלצתי להרים את הבן שלי על הידיים כדי שלא נירמס אנחנו. שמעתי את השומר האומלל צורח ומנסה להשליט סדר ללא הצלחה.
קיללתי את הרגע בו הסכמתי להגיע למקום הזה ונשבעתי לעצמי שזו תהייה הפעם האחרונה שלנו שם.
הגענו למקומות שלנו בחמש דקות איחור, אבל אל דאגה, אף אחד לא חשב להתחיל את המופע בזמן. אנשים עדיין היו תקועים בתורים הארוכים. במשך ארבעים דקות שמענו שוב ושוב פרסומת לתחפושות של גיבורי הפסטיגל ולפיג'מות.
המופע התחיל באיחור של כ-40 דקות כשאנשים נכנסים באמצע ובגלל החושך לא מצאו את המקום שלהם. לא היה מי שיעזור להם.
לשמחתי הבן שלי ישב ליד חברה מהכתה שעודדה אותו ושמחה איתו אבל הוא לא היה רגוע. בשלב מסוים הוא לחש לי באוזן שהוא בחיים לא ירצה להגיע לכאן יותר. כשהכל נגמר הוא ביקש לחזור הביתה מהר. זה גם כל מה שאני רציתי.
זוהי לא קריאה נגד הפסטיגל. להחרים את הפסטיגל לא יעזור. הפסטיגל הוא מקרה אחד מיני רבים. יש חוק במדינה. נכים, אוטיסטים ונכים עם נכויות בלתי נראות קבלו מהמדינה, כרטיס פטור מהתור.
הגיע הזמן להסברה נוספת. אם באתרי התיירות הכי מפורסמים והכי עמוסים באירופה מכבדים את התו, אין סיבה שבישראל זה לא יקרה.