בארצות הברית נערך לאחרונה מחקר בקרב 12 אלף ילדים בגילאי 9-10. מדובר במחקר ההתפתחות הקוגניטיבית של המוח המתבגר-המחקר הגדול ביותר לטווח הארוך מסוגו אי פעם במדינה. במסגרת המחקר, פרופסורים מאוניברסיטת קולורדו גילו כי ילדים עם זמן מסך ממושך יותר היו בעלי חברויות רבות ועמוקות יותר, הן הבנים והן הבנות. זמן הצפייה הממוצע עומד על חמש שעות ביום וגם כאשר ילדים מבלים חמש שעות ביום על המסך, בין אם הם מחשבים, טלוויזיה או טקסט, זה לא נראה כפוגע.
המחקר בדק ילדים משכבות סוציואקונומיות שונות וממוצא שונה. הוא בדק כיצד זמן המסך קשור לכמה מההיבטים הקריטיים ביותר בחייהם: שינה, בריאות נפשית, התנהגות וחברות. התוצאות פורסמו לאחרונה בכתב העת PLOS One.
למרות שהורים רבים במשך שנים חששו מהכנסת "המסך" הביתה, יכול להיות שהוא לא כל כך רע ומזיק כפי שנהוג היה לחשוב. תוצאות המחקר לא מצאו קשר בין מסכים לדיכאון או חרדה של ילד. משחקי וידאו, למשל, היא פעילות חברתית שנראית כמטפחת חברות. כך גם מדיה חברתית וטקסטים. המחקר חשוב כי הורים חוששים לעתים קרובות שהטכנולוגיה משפיעה לרעה על צעירים, במיוחד אלה הנכנסים לגיל ההתבגרות - תקופה קריטית של התפתחות.
שינה גרועה אבל חברים טובים
מנגד המחקר מצא גם כי יותר זמן מסך ניבא רמות גבוהות יותר של בעיות קשב, שינה גרועה יותר, ביצועים אקדמיים גרועים יותר ועלייה באגרסיביות והתנהגות לקויה. ולכן כנראה שאין תשובה ממש ברורה לשאלה האם מסך הוא טוב או רע. חלק מהילדים קיבלו ציונים נמוכים יותר מאחרים בתוצאות אלה, חלקם קיבלו ציונים גבוהים יותר. זמן המסך הסביר רק 2 אחוזים מההבדל בציונים. עובדה המצביעה על כך שההבדלים מוסברים על ידי משתנים רבים, לא רק זמן מסך.
דוגמא נוספת מתוצאות המחקר מראה כי בני נוער שמבלים יותר זמן עם מסכים, עשויים להציג יותר סימפטומים של תוקפנות. אך אי אפשר לומר בוודאות שזמן המסך גורם לתסמינים. במקום זאת, אולי ילדים אגרסיביים יותר מקבלים מכשירי מסך כניסיון להסיח את דעתם ולהרגיע את התנהגותם. בשורה התחתונה: למרות שהורים צריכים לוודא שילדיהם משתמשים במסכים בדרכים המתאימות, המחקר מצביע על כך שזמן ממושך על המסך לא יניב השלכות קשות.
נכון לעכשיו, אין סף מוגדר לכמות זמן "מקובלת". בנוסף, המחקר לא כלל שימוש במסך אקדמי, רק כזה לשם פנאי. כך שלא ניתן היה להשוות בין תוצאות שימוש אקדמי לעומת שימוש בפנאי מסך. בעתיד אולי יעשו מחקר נוסף שיראה איך זמן המסך עשוי לבחון כיצד זמן המסך עשוי להשפיע על הילדים במהלך גיל ההתבגרות, כאשר יתכן שיופיעו סימפטומים נוספים של בעיות בריאות הנפש. אולם כרגע רק דבר אחד בטוח: מסכים כאן כדי להישאר.
עלול להחריף מצוקות קיימות
"העובדה שלא נמצא קשר מתאמי בין הופעת חרדות או דיכאון לשעות מסך, למעשה אומרת שהופעת דיכאון או חרדות לא נגרמות מזמן מסך בלבד", אומרת ד"ר קרן בן יצחק, פסיכותרפיסטית ומומחית במדעי המוח ובפסיכולוגיה ניסויית-מחקרית, "מצוקות נפשיות נובעות מסך גורמים מאוד מורכב ומגוון. ילד או ילדה בעלי נטיות להתנהגות אלימה או לבעיות בוויסות אינם סובלים מכך רק בגלל זמן מסך, ולהיפך. ילד או ילדה שאין להם הפרעת קשב, בעלי אמפתיה ויכולת וויסות תקינה, לא יסבלו לפתע מאלימות בשל זמן מסך בלבד. המוח שלנו "זקוק" לרוב לטריגרים הרבה יותר משמעותיים בכדי לפתח נטיות שכאלה, לרוב מדובר בסיטואציות הכוללות גירויים שנתפסים כמאיימים ומסוכנים ויש להתגונן מפניהם, או כתוצאה מאירועים שגרמו לפגיעה עמוקה שקשה לשאת אותה, במצב זה, המוח (ובוודאי של ילד שאינו בשל עדיין) יחפש וימצא דרכי התמודדות והתגוננות לא אידיאליות כלל, אך כאלו שיאפשרו לו לשרוד בעולם שנתפס כלא בטוח, לא הוגן ומכאיב".
"בקיצור זמן מסך לבדו פשוט לא יהווה כגורם לכל אלו, אך הוא נחשב לגורם שעלול להחריף מצוקות קיימות", היא ממשיכה, "המחקר לא עוסק בשאלה מה עושים בזמן המסך ולדעתי זה סופר קריטי: האם משחקים מול חבר? האם סתם משוטטים ומתבוננים בחיים המדהימים של סלבס באינסטגרם? האם הילד מאתגר את עצמו במשחקי חשיבה? האם נחשפים לתכנים לא ראויים? התוכן עצמו, בוודאי במצב בו החשיפה היא כרונית, הוא בעל משקל בהיבט של למידה והפנמת מסרים או אמונות במוח בוודאי בגילאים הללו"
"דבר אחרון אך חשוב לדעתי הוא שהמחקר מצא קשר מתאמי ולא סיבתי", היא מסכמת, "קשר מתאמי מצביע על קשר בין שני משתנים. למשל אני יכולה לטעון שיש קשר בין מידת הנעל של ילד לבין ידיעתו בחשבון, וזה נכון. אך בוודאי שזה אינו קשר סיבתי, מה שגורם לקשר בין שני המשתנים הללו הוא גיל הילד. כך גם פה, העובדה שנמצא קשר חיובי בין זמן מחשב לאגרסיה עשוי להיות מוסבר על ידי הנטייה לתת לילד זמן מסך בכדי להרגיע אותו, כך יוצא שילדים בעלי אגרסיות מבלים יותר זמן במחשב. חשוב ביותר - לזמן מסך יש כל מיני נזקים נוספים ויש לכך עדויות שמצטברות. בעיות בראייה, השלכות על מצבו של הגוף (ילדים שצמודים למחשב נמצאים פחות בתנועה), לילדים מופנמים או כאלה בעלי מצוקות חברתיות - המחשב יכול להיות מקום מפלט ליצירת עולם וירטואלי מרתק ומאתגר אך שאינו באמת מהווה פתרון למצוקה החברתית בהכרח".