הנה סיפור על שתי אימהות - האחת חכמה והאחת מטומטמת. לשתיהן הילד קם חולה ביום ראשון. החכמה אמרה ״לא נורא, קצת נורופן ולגן בשלישי״. השנייה רצה לעשות באותו רגע בדיקת קורונה, כי יש לו חום ואין מחלות אחרות בעולם. האמא החכמה, שדחפה לילד נורופן, כבר בשלישי הייתה בעבודה. המטומטמת מגדילת הראש תעביר את כל חול המועד סוכות בין 4 קירות.
רוצים סיפור נוסף? בבקשה. מתחילת השנה הילד שלי היה בכיתה בערך יומיים. כל הילדים ביצעו את הבדיקה שחולקה בחרדת קודש על ידי משרד החינוך, אותה בדיקה שהגברת שאשא ביטון התגאתה שהיא תעשה את כל ההבדל - אם כל הפתרונות שימנע תחלואה המונית בבתי הספר. הבעיה היא שהבדיקה הזו מזהה אם הילד חולה קורונה רק מרמה מסוימת. ולכן, ב-1 בספטמבר נשלחו כל הילדים לבית הספר, רק כדי לפתח תסמינים ביום השני, ועל הדרך, להכניס כמה שכבות לבידוד.
הקורבנות הגדולים של הגל הרביעי הם ההורים לילדים מתחת לגיל 12. הורים לילדים שלא יכולים להתחסן גם אם הם מאוד רוצים. הורים לילדים שאת הסוף של החופש הגדול בילו בין 4 קירות כי סגרו להם את הבריכות. הורים לילדים שבשביל קצת להוציא אותם מהמסכים בבית צריכים לעמוד שעתיים בתור לבדיקות מהירות לפני נסיעה לאטרקציה עם 3 ילדים בוכים ומפוחדים. הורים שמציינים ממש היום את התאריך המופלא של ה-50 באוגוסט. כי אוגוסט מעולם לא נגמר ושנת הלימודים מעולם לא באמת נפתחה.
יש לי שלושה ילדים. בן 8, בת 5.5 ובן שנתיים. אני עובדת בעבודה גמישה, שלרוב אפשר לעבוד בה מהבית, ולכן "נבחרתי" קבל עם ובן זוג, להיות ההורה שנשאר איתם, כי "את יכולה לעבוד". בפועל, כמו שיזדהו כאן כל ההורים, היום שלי מתחלק בין תפעול הזומים שלהם, הפעלות צוות הווי ובידור כי הטלוויזיה יצאה להם מכל החורים, ועכשיו הם בדיוק רעבים, ועכשיו צמאים, ועכשיו "אימא הוא נושם עלי" ו"אימא היא מסתכלת לכיוון שלי". ויש גם את בן השנתיים, שאני מאוד מקווה שהוא מגדל את עצמו כי אין לי מושג מה קורה איתו.
ואז את מתחילה לצרוח עליהם שרק יסתמו את הפה ויתנו לך חמש דקות שקט. ואת רואה את המבטים הנעלבים שלהם, ובא לך למות. והדבר היחיד שאת חושבת עליו באותו רגע זה: "אני לא צריכה את החרא הזה. אני צריכה להתפטר ולשבת איתם בבית. לא עשיתי ילדים כדי שהם יהפכו למטרד". אבל זה בדיוק מה שגרמו לנו להרגיש - שהם מטרד.
כולם בבידוד בסוכה
אתמול בערב התבשרנו שהקורונה הגיעה לפתחינו. דניאל בן השמונה נדבק בכיתה. ביום שלישי שלחתי אותו למרות שהיו רק שמונה ילדים בכיתה. למה רק שמונה? כי רוב האימהות חישבו בחרדת קודש מתי להפסיק לשלוח לבית הספר, כדי אולי להינצל מבידוד בסוכות ולחגוג את החג כמו משפחה נורמלית. לא עזר להן אגב. ביום שני - היום שכל ההורים שלחו את הילדים בפעם האחרונה לכיתה לפני שהוציאו אותם לחופשת סוכות כפויה והרגישו מה זה חכמים, התגלו מורה וילדה מהכיתה שהן חולות. בום, כולם עכשיו בבידוד בסוכה.
"כמו שאני רואה את זה, יש שלוש אופציות שישמרו על השפיות שלי כרגע", סימסתי לבוס שלי רגע אחרי שעיכלתי את תוצאות הבדיקה. "או שאני אעבוד בלילה ותשאיר לי דברים להכין למחר, או שאני מוציאה חופשת מחלה, או שאני מתפטרת. כי לשרוד עכשיו 10 ימים (בתקווה שהשאר לא יידבקו באמצע) עם שלושה ילדים קטנים בבידוד ולעבוד תוך כדי - אני כבר לא מסוגלת". עכשיו, עם תוצאות הבדיקה, החלטתי לראשונה להודות שזה גדול עלי.
עוד חשבתי ביום שישי לקחת את שני הקטנים ולעשות להם בדיקות "על הדרך". "עזבי", אמר לי בעלי. "מה את מגדילה ראש סתם". אז עזבתי. מה אני משוגעת להכניס עכשיו גם את הגן של הבת שלי וגם את המעון של הבן שלי לבידוד? עדיף לא לדעת עד שלא חייבים.
אז אתמול בערב, מיד עם היוודע תוצאות הבדיקה, רצנו לעמוד כמו כל עם ישראל בתור בדרייב אין, וניסינו לעשות כיף שעתיים לבן שנתיים עייף באוטו, וקיווינו בסתר שגם הם נדבקו למרות שבודדנו אותם כראוי. התווכחנו בינינו האם לעשות מה שכל ההורים מסביבנו עושים - להדביק אותם בכוונה כדי לסיים עם הבידודים, או לשמור עליהם בתקווה שהם אכן יצלחו את שבעת ימי הבידוד בלי לצאת חיוביים. ואז התבשרנו שילדה מהכיתה של דניאל חלתה פעם שנייה בקורונה. והתגובה של שנינו הייתה: "איזה מפגרים ההורים, למה הם לקחו ילדה מחלימה לבדיקות? מה זאת ההגדלת ראש המיותרת הזו".
ככה החיים שלנו נראים עכשיו, הורים לילדים מתחת לגיל 12. אנחנו בלופ הזה שנה וחצי ואין אופק. אין תאריך סיום, אין משהו לצפות לו. לאט לאט כל ההורים יהפכו ל"הורים חכמים" - לא עוד מטושים, לא עוד בידודים, הילד חולה? 48 שעות והיידה לגן. בדיוק כמו לפני הקורונה.