אגם גולדשטיין-אלמוג בת ה-17 התראיינה הבוקר (ה') לראשונה בתוכנית של אילנה דיין בגלי צה"ל על החוויה הקשה שעברה בשבי חמאס, החל מאותה שבת שחורה של 7 באוקטובר. בריאיון היא סיפרה על 51 יום בשבי, ושיתפה שחלמה בלילות שם על אביה ועל אחותה, בעודה מפחדת מהפצצות חיל האוויר.
אגם נחטפה לרצועת עזה מביתה בכפר עזה ב-7 באוקטובר, יחד עם אמה חן ושני אחיה הקטנים, גל וטל. אביה נדב ואחותה הבכורה ים נרצחו בביתם, בשעות הראשונות של מתקפת הטרור. בריאיון הבוקר היא סיפרה בגילוי לב: "היינו בטוחים שוויתרו עלינו, שעכשיו רוצים לנצח את המלחמה הזאת, גם לפי דברים ששמענו מהרדיו".
כשנשאלה מה ידעה בשבי על גורל אביה ועל אחותה, השיבה: "היינו עדים להכול, אבל הייתה איזושהי תקווה שזה לא נכון, שנחזור ושאבא שלי יחכה לנו על כיסא גלגלים. על ים כבר ידענו, אבל לגבי אבא שלי עוד הייתה איזושהי תקווה קטנה".
על רגעי החטיפה הראשונים, היא מספרת: "אני זוכרת את הכניסה שלנו לשם, פשוט אמרתי לאמא 'הולכים לאנוס אותי'. אבל לא באמת הבנתי. אני זוכרת שאמרתי לאמא שהולכים לעשות לי משהו, זה הרגע שהבנתי שבאמת לקחו אותי מהבית ושאני פה".
כמה ימים לפני גיל 18, היא מספרת על הפחדים ועל הדאגה לאחיה הקטנים, שהיו שבויים שם יחד איתה. כך אמרה: "הכי פחדתי מההפצצות של חיל האוויר, כל לילה. דאגתי שאם אנחנו חס וחלילה ניפגע, והם (האחים) יישארו – אז מה הם יעשו? פחדתי בשביל גל וטל, ואמרתי לעצמי גם: 'מה, אני לא אגיע ליום הולדת 18?' גם על גל וטל חשבתי בהקשר הזה – הם כל כך צעירים, חבל".
את הריאיון ביקשה אגם לסיים בקריאה לשחרור כל החטופים שעדיין בשבי חמאס: "אני לא מאמינה שיש עוד אנשים שנמצאים שם, ושהחיים קורים פה – כשיש עוד אנשים שיושבים שם. גדול עליי להבין איך אנשים פה שותים את אותה כוס קפה, וחיים את אותם החיים, אחרי שקרה משהו שמשנה סדרי עולם. כי להגיד שהם 'יחזרו עכשיו', זה לא זה. הם באמת צריכים לחזור עכשיו. זאת לא סיסמה, הם צריכים לחזור עכשיו – שלא יקרו עוד טעויות".
אגם סיכמה את התחושות הקשות, מאז שחזרה הביתה: "המילים קטנות מידי לעומת מה שהגוף הרגיש. אין מילים שיתארו", והוסיפה כי היא "שמחה שיש אנשים שממשיכים בחיים שלהם", כי לדבריה "זה גם מראה על חוזקה מסוימת".